אחרי שני עשורים נוצרה ההזדמנות והוקם יישוב חדש בשומרון, אביתר.
חודש וחצי שאני גר יחד עם משפחתי בישוב אביתר, חודש וחצי קסומים ומלאי אבק רעש והמולת בנייה, זה התחיל כמו עוד אחד מאינספור ניסיונות שחוויתי בעשור האחרון, 2 מבני עץ כעשר משפחות ועשרות בני נוער.
זה לא הגיע בזמן האידאלי מבחינתי, אחי התחתן באותו ערב והעצב על הפיגוע בצומת תפוח התערבב בשמחת בניין חורבה נוספת מחורבות ירושלים, ההודעות החלו לזרום לקראת סוף החתונה "גרעין שומרון עולים הלילה לאביתר" פעם נוספת למרות ובגלל החולשה שאויבינו מנסים לטעת בנו.
לנסוע? לא לנסוע? ההתלבטות הייתה קשה, השעה הייתה קרוב לחצות וילדיי עוד לא ישנים בעקבות החתונה, אחרי התלבטות קצרה הוחלט, אסע לבד בעז"ה נשאר לגור והמשפחה תבוא בעקבותיי.
זה היה די ברור שמדובר באופטימיות שלא לומר נאיביות, כן באמת המשפחה תבוא בעקבותיי, הרי כל ילד יודע שישובים יהודיים חדשים לא מוקמים, נותר אך קומץ משוגעים לדבר שהחזון בלבם ודבר לא יעכבם.
הפלא ופלא שעות חלפו ולא מגרשים אותנו מן היישוב, לא התמהמהנו הזמנו חומרי בניין רתמו עשרות מתנדבים והתחלנו בבנייה בקצב אדיר, גם הציבור הרחב נרתם מאות אנשים שפגשתי לאורך השנים וכאילו שנעלמו הופיעו כאילו רק חיכו ליום שבו יצאו מים מן הסלע.
תוך ימים קם לו יישוב, כל בית שנבנה מאוכלס בשתי משפחות עוד באותו יום, הזרם אינו פוסק עם ישראל שמח על ההזדמנות ונוהר בהמוניו.
אך יש מי שאינו מאמין, יש מי שמשפשף ומשפשף את עיניו בתדהמה אך ממשיך לומר כי אמנם יש כאן מחזה נדיר אך יום ההרס קרב ובא, חייב הוא לחסן את עצמו בכך שיכריז השכם והערב כי לשר הביטחון יש כוונה לפנות את היישוב, או כי אירוע מסויים מתקיים לקראת ההרס.
מדוע אנשים נוקטים כך איני יודע, אולי כמנגנון הגנה עצמית שלא להתאכזב, אולי מתוך רצון לטעת מורך בלבנו כך או אחרת גישה זאת בטעות יסודה את המעשה הנכון עשינו כשעלינו ליישב את הארץ ולהפריח את שממותיה, אנו בטוחים וסמוכים שעם ישראל ומנהיגו בריאים ורוצים ביישוב אדמות הלאום ומותך כך כל מעשינו נעשים לקראת הסדרת היישוב ושגשוגו.
אני לא נאיבי, גם לא מנותק. אבל אמונה בהצלחתנו כשהיא כל כל מוחשית מול עינינו היא חובה, ואם חלילה היישוב לא יאושר כעת אז זה יקרה בהמשך, אנו לא מפחדים מדרך ארוכה אך בהחלט מעדיפים קצרה כשאפשר.