חגי הוברמן
חגי הוברמןצילום: ללא קרדיט

יש לי עצה לחברי הטובים בהתיישבות: אל תנפנפו יותר מדי בעובדה הנכונה, שממשלת ה'שמאל' בראשות בנט (היא לא באמת ממשלת שמאל כידוע, אבל כולם מכנים אותה כך, אז למה לא לזרום עם השטות הזו?) עם מרצ והעבודה ומנסור עבאס, היא זו שאישרה אחיזה יהודית אזרחית בשומרון.

לא מומלץ לדקור להם בעיניים, למרות שהמציאות עולה על כל דמיון. ממשלות נתניהו פינו פעמיים את אביתר. בסוף ממשלה עם מרצ בונה יישוב. גם דניאלה ויס יכולה לחוש סיפוק: זהו היישוב הראשון של תנועת 'נחלה' שמקבל אישור ממשלה.

מי היה מאמין שמפיה של דניאלה וייס, ותיקת מנהיגי ההתיישבות בשומרון שנאבקה נגד כל ממשלה ביובל השנים האחרונות, תצא האמירה "ממשלה שכל כך הרבה ביקורת שפכו עליה - מצאה את הדרך האצילית והמרוממת לשוחח איתנו, לא מתוך כיפוף ידיים אלא מתוך הערכה לחלוצים בוני הארץ"?

ח"כ ידוע ובולט בימין אמר לי השבוע, שבהפוך על הפוך, רק ממשלה עם מרכיב שמאל דומיננטי היתה יכולה לקבל את מתווה הפשרה שהוצע, בגלל שלממשלה הזו אין חשש מנשיא ארה"ב. פשרת אֶבְיָתָר היא הוכחה נוספת שכוחה של הממשלה הנוכחית הוא בחולשתה. מימשל ביידן יהסס לצאת נגד הממשלה, מחשש שכל לחץ קטן על הקואליציה יביא לקריסתה והימין ונתניהו יחזרו לשלטון. וכך באופן אבסורדי ממשלת לפיד-בנט יכולה לבצע מהלכים שממשלת ימין לא היתה עושה. לדעתי זה לא מקרי, שממשלות נתניהו בתריסר השנים האחרונות לא הקימו יישוב חדש אחד ביו"ש, למעט עמיחי שקם בגלל עקירת עמונה. אפילו בתקופת טראמפ לא קם אף לא יישוב חדש אחד ביו"ש.

פיגוע שהוליד יישוב

לפני כחודש נסעתי לבקר ביישוב אביתר. זה היה בדיוק שבועיים לפני השבעתה של ממשלת בנט. המשא ומתן קואליציוני היה עדיין בעיצומו. באותו יום העלה נתניהו את הצעתו לרוטציה משולשת – נתניהו, סער, בנט – הצעה שנדחתה בידי שני האחרונים בבוז גלוי. הדרך לממשלת בנט התקדמה צעד נוסף.

באביתר היתה הבניה בעיצומה. בתי הבלוקים כבר עמדו על מקומם מזה מספר שבועות. אמהות וילדיהן ישבו בצל ציליה מבד, האמהות שוחחו, הילדים שוחחו. דניאלה ויס ישבה רכונה על מפות של האיזור תוך שיחות טלפון שעסקו באיום על עקירת היישוב. דגלי ישראל התנוססו ברוח. שיגרה מרתקת.
בדרך לאביתר עברתי בצומת תפוח. לאביתר המשכנו ישר, מזרחה. אם הייתי פונה ימינה, דרומה, הייתי מגיע ליישוב רחלים (ובהמשך עד ירושלים).

חשבתי על רחלים, יישוב מן המניין של המועצה האזורית שומרון, שבו גרות כבר כמאה משפחות, ובהרגשה טובה נסעתי לאביתר.

רחלים נולדה מפיגוע טרור. בכ"א חשון תשנ"ב, 28 באוקטובר 1991, שלושה ימים לפני פתיחת ועידת מדריד לשלום – מדובר בממשלת יצחק שמיר - קיימה מועצת יש"ע הפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל. אוטובוס של המועצה האיזורית מטה בנימין שעשה דרכו משילה להפגנה, הותקף בידי חוליית מחבלים בעיקול הדרך מול הכפר יתמא, מדרום לצומת תפוח. בהתקפה נהרגו שניים מנוסעי האוטובוס, הנהג יצחק רופא ורחלה דרוק משילה, אם לשבעה.

התשובה הציונית ההולמת, בלי מרכאות, לא איחרה להגיע – והיא היתה כפולה: רחלים ושבות-רחל. בידוע הוא ש"בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל". מיד אחרי ההלוויות יצאו חברותיה של רחלה דרוק הי"ד למקום הרצח, הקימו במקום אוהלים, וקיבלו אישור לשבת שבעה במקום. אחרי השבעה נשארו הנשים כמשמרת זיכרון למשך שלושים יום, מתוך מגמה ברורה להקים יישוב, שייקרא 'רחלים', לזכר רחל דרוק ולזכר רחל וייס שנרצחה 3 שנים לפני-כן עם ילדיה ביריחו.

אלא שדווקא ראשי הליכוד, שהיו אז בהנהגת המדינה, התנגדו להקמת יישוב במקום. אפילו ראש-הממשלה יצחק שמיר, שעל אהבתו לארץ-ישראל אין עוררין, הטיח בראשי 'אמנה' בכעס, כשאלו באו עם ההצעה להקים שם יישוב: "אני לא מבין את העניין הזה. מי קבע שבכל מקום שנהרג יהודי צריך להקים יישוב? אין תוכנית? אין סדר במדינה הזאת?"

גם שר הביטחון משה ארנס התנגד להקמת יישוב במקום. לא סתם התנגד, אלא אף הורה למנוע בפועל את הקמת רחלים.

בעיצומן של התכניות לזרז את הקמת היישוב, ליל ראשון של חנוכה תשנ"ב, נרצח צבי קליין הי"ד מעפרה. באותו לילה החליטו במועצת יש"ע להביא קרוואנים חדשים לרחלים. הצבא, בהוראתו של שר הביטחון דאז משה ארנס, חסם את הכביש המוביל למקום. נחמיה בן-יהודה, מוביל הקרוואנים הוותיק, מבעלי חברת 'מנופי בן-יהודה', הצליח להביא שני קרוואנים מכיוון ירושלים. החיילים ניסו למנוע את פריקתם ונחמיה הניח אותם על המדרון המשופע, בתוך מטע הזיתים בשולי הכביש, והסתלק. כך הם נשארו עוד זמן רב, באלכסון על המדרון התלול.

את הקראוון השלישי נחמיה הביא מכיוון אריאל. כיוון שצה"ל הציב מחסום על הכביש מכיוון צומת תפוח, נסע נחמיה עם המנוף והקרוואנים בתוך הכפר הערבי קוצרה, מכיוון הביקעה. ככל שהתקדם בין בתי הכפר הלך המעבר בין הבתים ונהיה צר, ובשלב מסויים הקרוואן לא הצליח לעבור כלל. נחמיה לא היסס, הניף את הקרוואן באוויר, והסיע אותו מעל גגות בתי הכפר עד שיצא מצידו השני - ישירות לרחלים. החיילים היו המומים: הם לא הבינו איך פתאום נחת שם עוד קרוואן, כשהכבישים הראשיים שמורים היטב.
אחרי מו"מ מייגע עם ארנס הוא הסכים לפשרה. במקום יוקם מאחז – ומדרשה, 'מדרשת יצחק'. המדרשה היתה בהתחלה הצלחה מסחררת. כארבעים קבוצות בשנה, רובן בחודשי הקיץ, הגיעו לשבתות. האנשים ישנו בשני אוהלים במקרה הטוב, או מתחת כיפת השמים במקרה הרע. אבל במשך הזמן הפעילות הלכה ודעכה. נדמה היה שהכל מתפרק - גם האוהלים.

ואז עלה רבין לשלטון, והחשש מפני עקירת המקום הביא לשם כמה משפחות, בנוסף למדרשה. אלא שמדיניות ה'ייבוש' הכבד של ממשלת רבין אסרה על התושבים הקמת איזשהו מבנה של קבע במקום, לא משנה מאיזה חומר. בתקופה הראשונה גרו באוהל. אחר-כך הניחו לוחות עץ בתוך האוהל - וכך קם בתוך האוהל מבנה קשיח, מעץ. בשלב מסויים הבדים נקרעו, ונשאר רק העץ.

המהפך של שנת 1996 שהעלה את נתניהו לשלטון הקל מעט את החיים, אולם בקצב איטי משציפו לו. קרן האור של עליית הליכוד, נדמתה כהולכת וכבית במהרה. שנה אחר שנה חלפה, ושום דבר לא השתנה. את הנימוק של "חכו רק חודש" שמעו כמעט שנתיים, בהן רחלים נשארה באותו מצור, עם אותן גזירות.

ניצחון הפשרות

במהלך שנת 1997, לראשונה מאז המהפך של שנת 1992, בוצע נוהל הכרזת 'אדמות סקר' ביו"ש, לצורך הכרזה על אדמות-מדינה. בזכות פעילות זו קיבל רחלים אישור רשמי. אלפיים דונם, נקודת היישוב והאדמות סביבה, הוכרזו כאדמות מדינה. שטחי רחלים שהומלצו כאדמות מדינה בידי פליאה אלבק, כבר בשנת 1991, אושרו סופית כאדמות מדינה. השטח סומן, ועבר את כל האישורים, דרך היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליט הצבאי הראשי והמינהל-האזרחי.

ה'ייבוש' הסתיים באחד מימי חודש כסלו תשנ"ט, ערב הבחירות לכנסת ה-15 שבהם בנימין נתניהו איבד את ראשות הממשלה לטובת אהוד ברק. שר הביטחון משה ארנס נתן אישור להכנסת קרוואנים חדשים. השניים הראשונים עוד נכנסו באישור-לא-אישור, כשרק לאחר מעשה התקבל האישור. אחריהם הגיעו עוד ארבעה קרוואנים, הפעם באישור מלא של משרד הביטחון.

ביום בו נכנסו לרחלים הקרוואנים הראשונים בהיתר - התרחש במקום מחזה מדהים: חיילי צה"ל עמדו בש.ג. ומחאו כפיים. המחזה של ארבעה קרוואנים, עוברים בשער היישוב בלי שהחיילים יפריעו להם, היה בלתי נתפס עד אז. לכולם היה ברור שמיום זה נפתח פרק חדש בתולדות רחלים: היא יוצאת מהמיצר. המשפחות שגרו עד אז בצריפים שנבנו בתוך האהלים עברו לקרוואנים.

זמן קצר אחרי שהועלו הקרוואנים לרחלים החלה בניית בתי הקבע. רחלים יצאה מה'ייבוש' בגדול. הבנייה קיבעה את רחלים כנקודת קבע לא מעורערת בשומרון.

בחודש טבת תשע"ג, ינואר 2013, על סף הבחירות לכנסת ה-19, שלהי ממשלת נתניהו השניה, חתם אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון על הכרה ברחלים כיישוב עצמאי, ובתוך כדי כך אישר גם את נופי נחמיה (המכונה 'רחלים מערב'). בכך הפכה רחלים ליישוב ה-32 במועצה אזורית שומרון.

ההתיישבות ביו"ש, מראשיתה ולכל אורכה, נבנתה על פשרות בין המתיישבים לממשלה: כך הקמת כפר עציון, כך פשרת קדום, כך עליית תריסר הגרעינים הראשונים בממשלת בגין, כך 'פשרת המאחזים' בין מועצת יש"ע ואהוד ברק בשנת 1999, כך הקמת היישוב עמיחי במקום עמונה, כך עוד עשרות הסכמים כאלו. היישוב אביתר נמצא באותו מסלול: פיגוע שהוביל להקמת יישוב, אדמות סקר, הקמת ישיבה/מדרשה – ואי"ה בעתיד גם יישוב לכל דבר.