בבית יהושע שליד נתניה, בתוך חדר לא קטן שקירותיו עמוסים ספרים ותעודות הוקרה, יושב מדי ערב ד"ר אביגדור שחן, רוכן על ספריו ומקליד את ממצאיו לתוך המחשב. על שולחן הכתיבה הענקי שלו נמצאים ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה ויהדות, ומאחוריו פרושות מפות ענק של העולם.

שחן, חוקר שואה ומרצה להיסטוריה צבאית, הספיק ב-70 שנותיו להקים בית ספר במעברת 'אור יהודה', לייסד ולנהל את האגף לתרבות של עיריית דימונה, לנהל בית מדרש למורים במרכז אמריקה, לפקח על המכללות האזוריות, להוליד שלושה ילדים ושבעה נכדים ועוד.

במקביל לכל אלו הוא הוציא לאור תשעה ספרים, חלקם סיפוריים ואחרים מחקריים. רוב הזמן הוא עובד על כמה נושאים במקביל, ועושה זאת בעיקר בלילות: "הייתי חוזר מהעבודה בשבע בערב, נח שעה ויושב עד 3 בבוקר. היו לילות שהנושא כל-כך ריתק אותי, שהייתי משאיר את התריס פתוח ופתאום רואה את אור הבוקר. אז הייתי מתרענן ויוצא לעבודה".

ספרו האחרון, בציר של לילות ארוכים, חיטוטים אינסופיים בספריות וכיתות רגליים בג'ונגלים של מרכז אמריקה, עוסק באיתורם של עשרת שבטי ישראל האבודים ובהתחקות אחר מסעם. הספר הזה הוא גם סגירת מעגל של אביגדור הקטן שחיפש את השבטים עוד בהיותו בן שמונה, בכפר קומרוב שבבסרביה.

מחכים לעזרת השבטים
אייר 1942. המלמד הנרגש מספר לתלמידי ה'חדר' על הגליית עשרת השבטים בידי מלכי אשור וחייליהם האכזריים. שחן משחזר בספרו: "הוא תיאר את הנהר האימתני, הסמבטיון, שחצו בנדודיהם, היורה אבנים ענקיות השמימה, ואת הרי החושך המפחידים שמאחוריהם נעלמו. הוא סיפר על הארץ שבה הם חיים חיי חופש וחרות; מצביאי צבאותיהם דרוכים, חרבותיהם נוצצות, לגיונותיהם סדורים טורים טורים על נסיהם. 'לו רק ידעו על מצוקותינו, אחיהם בני שבט יהודה, לוי ובנימין', לחש המלמד, 'היו יוצאים בסך להושיענו מידם'".

כעבור כמה ימים יצאו אביגדור הקטן ושני בני דודיו הצעירים ממנו, לייב'לה ומויש'לה, לעבר נהר הדניסטר שזרם בקצה הכפר. הם החליטו לחצות את מה שנדמה בעיניהם כסמבטיון ולהגיע אל מעבר להרים שמאחוריו, כדי להזעיק את אחיהם בני עשרת השבטים שיושיעו אותם מהצקותיהם של הילדים הגויים בכפר. מטר אבנים שהושלך לעברם ונביחות רמות של כלב שחור ומפחיד קטעו את המסע באבו.

בשנות השואה האיומות ובמסעות העינויים שהביאו איתן לא הצליח אביגדור הילד לפגוש את עשרת השבטים, אך מעולם לא חדל מלחפש אחריהם. שני בני דודיו הצעירים ממנו לא יכלו לסבל ומתו. אחד מהם קרא עד רגעיו האחרונים בשמם של עשרת השבטים שיבואו להצילו, אך לשווא.
כששוחררה משפחתו של שחן על-ידי הצבא האדום סובבה אמו את ראשו של אביגדור אל עבר הכפר ואמרה לו: "עליך לזכור את מה שראית שם ולספר". "ואני", הוא מעיד, "שהייתי בן 10, לקחתי את זה ברצינות רבה".

משפחת שחן חצתה את הגבול 8 שעות לפני שמסך הברזל נסגר ל-40 שנה. הבן והבת עלו לארץ במסגרת עליית הנוער וגורשו לקפריסין. את הארץ המובטחת זכו לפגוש כחודשיים לפני הכרזת המדינה.

כשבגר, החליט שחן שהגיעה העת לממש את ההבטחה והחל לחסוך כסף כדי ללמוד באוניברסיטה: "ידעתי שאם אספר מה שהיה שם איש לא יאמין לי, וכך באמת היה. אז חשבתי שאם אהיה אקדמאי, יאמינו לי". כשהגיעה העת הוא נרשם לחוג לספרות עברית, כדי שידע לכתוב יפה את ספרו על גטאות טרנסניסטריה, והיסטוריה כללית, כדי שיבין את התהליכים שקדמו לפרוץ המלחמה.

נספי בסרביה והטייסים
שנות התואר הראשון חלפו, אבל שחן קיבל רגליים קרות. "נבהלתי לחזור אל הדברים, אז אמרתי לעצמי שתואר ראשון זה לא מספיק. אם יהיה לי MA ישמעו לי יותר". באחד הסמינריונים של התואר השני ניגש אליו המרצה, פרופ' דייויס, וביקש ממנו לערוך עבודת גמר על הטייסים שהתנדבו לחיל האוויר במלחמת השחרור. "כשהוא אמר לי את זה הרגשתי שאני מת בלבי. רציתי רק לגמור את התואר ולהתחיל לכתוב על הגטו. אבל לא יכולתי להגיד לא. לפתע היתה לי הברקה: 'כדי לעשות עבודה היסטורית טובה', אמרתי לפרופסור, 'אני חייב לראות מסמכים סודיים ואת התיקים של המתנדבים. צריך אישור מהרמטכ"ל'. הפרופסור אמר: 'פר אינף'.

"כששבח וייס, שלמד איתי, שמע את חילופי הדברים, הוא אמר: 'כל הכבוד, איך סידרת אותו'. צחקנו שנינו. הייתי בטוח שהפרופסור האמריקני הזה לא מבין כלום במנטליות של צה"ל. מי ראה אז בכלל קצין בכיר, ועוד רמטכ"ל? כעבור שבוע הוא אמר לי: 'תוך יומיים תקבל את האישור מהרמטכ"ל', וכך היה". במשך שלושים השנים הבאות חקר שחן היבטים שונים בחיל האוויר ובצה"ל. מחקריו מצוטטים רבות בפי חוקרים בתחום.

אבל שחן לא נטש את תיעוד השואה. במקביל למחקר על צה"ל הוא המשיך לעסוק בנושא, ובסופו של דבר הוא כתב במסגרת הדוקטורט שלו את העבודה 'בכפור הלוהט – גטאות טרנסניסטריה', מחקר שהתחקה אחר גורלם של יהודי האזור שלו בשואה, ופרסם לראשונה את העובדה כי מספר הנרצחים שם הגיע ל-400 אלף.
למרות כל אלו, לא שקט שחן. הוא חש שהבטחתו לבני משפחתו לא קוימה במלואה.

הצחנה האחרונה של השבטים
כל חייו השתדל שחן לקרוא כל מה שמצא אודות עשרת השבטים האבודים. נקודת המפנה היתה בשנת 74', כשיצא לשליחות חינוכית במקסיקו. שחן יצא לשם כדי לנהל בית מדרש למורים, והספיק גם להקים מכון גבוה ללימודי יהדות וללמד קבלה באוניברסיטה הלאומית.

"מכיוון שהייתי נציג רם דרג של מדינת ישראל, לקח אותי נשיא מקסיקו אל הפירמידות העתיקות שבמדינתו. כשעמדתי שם וראיתי את המזבחות בין הפירמידות, אמרתי: 'המזבחות האלו הם תעתיק של המזבחות של המדבר'. הלכתי, מדדתי וחשבתי שאם כך, זו ודאי התחנה האחרונה של עשרת השבטים. אם אני צודק, חשבתי, צריך למצוא את התחנה הלפני-אחרונה שלהם. זזתי כמה מאות קילומטרים אחורה, ואחר-כך עוד כמה מאות, עד שמצאתי את מה שאני חושב שהוא הסמבטיון".
לפי המדרש הוגלו עשרת השבטים אל מעבר לסמבטיון, נהר גדול וגועש אשר זורק אבנים בימות החול ובשבת נח מזעפו. רבים פירשו את המדרש כלשונו: "כמה חוקרים יש ככה סמבטיונים יש", אומר שחן ומסביר מדוע דווקא הסמבטיון שלו הוא האמיתי: "כל המאות, אולי האלפים שהלכו לפני, צעדו בעקבות ההיגיון. הם אמרו: 'נלך לחפש את הסמבטיון, כי אם נמצא את הסמבטיון והרי החושך נמצא את עשרת השבטים'. ואז הם מצאו איזה ערוץ קטן שמגלגל אבנים אם יורד גשם חזק, ומאחורי הערוץ הזה היתה גבעה, והם שכחו שאם עשרת השבטים היו שם, הם פשוט היו עושים סיבוב של עשרים קילומטר ועוקפים אותו. כל הרעיון הוא שאי אפשר לעבור את הסמבטיון. אני מצאתי נהר שהוא אכן מכשול גדול, וזה אפילו מסתדר עם הכיוון של הגמרא. הנהר אינו זורק אבנים שישה ימים, אבל בהחלט קיימת אצלו תופעה דומה". שחן לא מספר מהו הסמבטיון לדעתו. את זה הוא יפרסם בספרו: "אם הייתי מזהה בספרי את הסמבטיון, כולם היו מתווכחים רק על זה ולא היו מתייחסים לסוגיות האחרות בו".

במשך ארבע השנים שעשה במרכז אמריקה, הקדיש שחן כל רגע פנוי לסיורים בג'ונגלים של האזור. הוא דילג בין ארבע ארצות, נסע מפירמידה לפירמידה, מצלם כל מה שחשב שיכול להיות יהודי או להזכיר יהודים. "ראיתי מגני דוד, אנשים שלא צמחו להם פאות וזקן אז הם הדביקו לעצמם; מאוחר יותר במונגוליה פגשתי כוהני שינטו עם טליתות של ארבע כנפות וסרטים דקים קשורים בקצותיהם. הנה", הוא מצביע על אחת התמונות. "כאן אני מצולם עם אנשים שאמרו לי: 'אנחנו יודעים שאנחנו בני עשרת השבטים, שאנחנו מארץ ישראל'".

את חוויותיו האישיות ואת האנשים שפגש לא הכניס שחן לתוך הספר. בכלל, בטרם התחיל בכתיבה הוא קבע באופן גורף כי ישתית את חיבורו רק על מיעוט קטן של מקורות יהודיים, כדי שלא יטענו נגדו שהעדויות והכתובים לא מספיק עובדתיים.
למרות ניסיונו לדבוק במקורות אמינים בלבד, המסקנות שאליהן מגיע שחן בספרו הן מרחיקות לכת עד מאוד. לפעמים על גבול הדמיון.

אנחנו והטאליבן
בתחילת ספרו מגלה שחן את מקום חנייתם הראשון של עשרת השבטים: אפגניסטן. הוא מצטט עדויות על חייהם של בני עשרת השבטים במדינה זו ובסביבתה, ועל ממלכות שהקימו וניהלו ביד רמה. מדינות אלה ויושביהן הפילו את חתתם על המדינות השכנות. דברים אלה מתיישבים יפה עם האגדה על כוחם של בני עשרת השבטים. שחן מביא עדויות רבות על ממלכת הנפתליטים ועל הדנרום (ארץ דן), שבהן גרו ארבעה משבטי ישראל: דן, נפתלי, אשר וזבולון. הממלכות האלה, אגב, מופיעות אפילו באטלס השיטתי הראשון, שנכתב לפני 450 שנה.

העדויות על חיי בני השבטים האלה מגיעות עד תקופה די מאוחרת. על אף שהתאסלמו אוחזים עדיין תושבי אזורים אלה בשמות יהודיים (שבט הראבנים, בני בן-אמין, הלואנים, יוסף-ז'י ועוד) וגם בשאריות של מצוות. חלק מן האפגנים, ראוי לציין, טוענים בגאווה שהם אכן צאצאים של בני ישראל.
חלק מאתרי ההתרחשויות מוכרים לקורא הישראלי מהמלחמה האחרונה של ארצות הברית באפגניסטן: תורה בורה (ששחן קורא לה 'תורה ברה') וקנדהר ('כאן דה הר' – זה הוא הר, כאן מתחיל ההר). אכן, לדעת המחבר חלק גדול מן המוסלמים הקיצוניים, הטאליבנים, הם צאצאי אחינו הגולים.

בהמשך מתאר שחן את תכנית החזרה לארץ ישראל שרקמו בני עשרת השבטים, יושבי גלות אפגניסטן. שתי קבוצות נשלחו קדימה, כחלוץ לפני המחנה, כדי להכין את הדרך הביתה. קבוצה אחת יצאה דרומה, כשהתכנון היה לעקוף את הרי ההימלאיה מדרום, לעבור בבורמה ולעלות לעבר קוריאה. הדרך השנייה, הצפונית, היתה קצרה אך קשה יותר, ובה יצאו מזרחה תוך עקיפת הרי ההימליה, חציית הרי הפימירים דרך תורכיסטן הסינית ומדבר גובי. המטרה היתה אחת: יפן.
שחן מניח כי בני השבטים ידעו כי כדור הארץ עגול, אך טעו לחשוב שארץ השמש העולה היא תחילת יבשת אפריקה. משם, חשבו, יוכלו בקלות לשוב למכורתם.

שתי המשלחות, על נשיהם וטפם, נתקעו בדרך ומעולם לא הגיעו לארץ ישראל, אך במקומות שבהם עברו, טוען שחן, השאירו רושם רב. במקומות שבהם תקעו את יתדות אוהלם ליישוב של קבע, לדבריו, הם שינו את פני המציאות.

חלוצי המסע הדרומי הגיעו לחופו המערבי של האוקיינוס ההודי, רסיסים מהם שבו לאפגניסטן וחלקם הגיעו לקוריאה. חלוצי המסע הצפוני הגיעו בנדודיהם לסין ואף ליפן.

גם היפנים הושפעו
שחן מקדיש חלק גדול מחיבורו כדי להראות את ההשפעה הרבה שהיתה ליהודים על היפנים ועל מסורותיהם, וטוען כי דת השינטו הקדומה מבוססת ברבות מהנהגותיה על דת משה. עוד הוא טוען כי המיתוסים היפניים נשענים ברבים מן המקרים על סיפורים משובשים שמקורם ביהדות. שחן, שלומד מדי ערב גמרא וזוהר, מבין היטב ארמית בבלית וארץ ישראלית. במילים יפניות רבות הוא מחפש ואף מוצא דמיון רב למינוחים מקבילים בעברית או בארמית.

לדבריו, 'בודהה' הוא בוא דע, 'סמוראים' בש' שמאלית (זו של שבט אפרים) היא שמור-אים – שומרי האי וכו'. היפנים רחוקים מהישראלים מרחק פיזי ומנטלי רב, כך לפחות מקובל לחשוב. שחן דווקא חושב הפוך. הוא טוען שאלו שני עמים ששומרים על ייחודם ואינם אהובים במיוחד על אומות העולם. ובכל זאת, לאוזן ששומעת דברים אלו בפעם הראשונה קצת קשה להתרגל. מה גם שחלק מן הדברים נראים מבוססים אך האחרים, איך לומר, לא ממש משכנעים.

אתה קושר בין מנהגים יהודיים לאלה של היפנים, הסינים והאפגנים, אבל אנחנו יודעים שקיימים חגים 'אוניברסליים', שכל עם חוגג אותו בדרכו, או מיתוסים שכל אומה לקחה לכיוון שלה. הדבר נובע מהשפעות הדדיות, ולאו דווקא בשל נדודי היהודים.
"יכולה להיות דוגמה אחת כזאת, אבל לא אינספור דוגמאות. היפנים מפרקים את בית המקדש שלהם כל חמישים שנה ובונים אותו שוב במרחק של 50 מטרים משם, בדיוק כמו שעשו למשכן במדבר. יש להם קודש קודשים ובתוכו ארון עם משהו מאוד מקודש, ויש דוגמות רבות נוספות. לא יכול להיות שהיפנים, בקצה השני של היבשת, יעשו בדיוק כמו שעושים כאן, ולא יהיה שום קשר".

בין הדמיון למציאות
ספרו של שחן מתפרש על פני 2700 שנה, אלפי קילומטרים ולמעלה מ-300 עמודים, ועל אף היותו ספר מחקרי הוא מצליח לרתק. העניין שמעורר הספר בקורא נוצר גם בזכות הלשון של המחבר, לשון יפה וציורית, לפעמים פיוטית, המלבישה את ההשערות והעובדות בלבוש חי, נושם ומותח.
כששחן מתאר את החלטתם של בני ישראל היושבים בגלות לחזור לישראל, למשל, הוא כותב: "דבקים במטרתם, נחושים בדעתם ומאמינים בצדקת משימתם, החל מסעם בן 6,500 הקילומטרים... גוום זקוף ובפיהם שפת שופטיהם, מלכיהם ונביאיהם... צועדים לעבר הארץ המובטחת שנשמטה מתחת רגליהם ובלעדיה לא מצאו מנוח לכף רגליהם".

שחן יודע לכתוב. הוא חיבר גם סיפורים קצרים וגם נובלות. אך האם הלשון הזו, שמחיה את הספר, באה לגשר על פערי מידע ולחבר בין קצוות שאין להם גיבוי של ממש בספרי המחקר?
שחן לא נבהל מהביקורת הסמויה. את ספרו הוא כתב מראש לשלושה סוגים של קהל: זה שישתכנע, זה שיפקפק, שאותו הוא מזמין להתחקות אחר פערי המידע, ולשלישי, שיראה בספרו "דמיון ותעתועים בלבד", הוא מציע לראות במחקרו תרגיל שכלתני.
"התיאורים של המסע ועוד כל מיני דברים קטנים הם באמת פרי דמיוני ואני מדגיש את זה בכל מקום. אבל באופן כללי זה לא משנה אם מאן דהוא אמר כך או אחרת, אם הוא הלך עם נעליים או בלי נעליים. העובדה היא שהם השאירו שם עקבות של קהילות שהתקיימו 1000 ו-1500 שנה. לא יכול להיות שנולדו סתם קהילות במדבר גובאי, או כמו שניסה היסטוריון אחד לטעון, שעברו שם כמה יהודים שהשאירו שם עקבות".

שחן לא הביא את ספרו בפני מומחים כדי שיבחנו אותו. לטענתו, אין היום אדם שהקדיש את עצמו רק לנושא הזה ועשה עבודה מקיפה שיכול לבחון את מחקרו בעיניים ביקורתיות. את הרב אליהו אביחיל, ראש עמותת 'עמישב' שפועל בתחום שנים ארוכות, הוא מכיר, ומעיד כי הרב 'יותר סקפטי' ממנו בנושא.
בעיניך, תעלומת עשרת השבטים היא חידה פתורה?
"בעיני? עד הסוף".
במסגרת מחקרו הגיע שחן לפאתי סין, אך באפגניסטן וביפן, שתופסות מקום ניכר במחקרו, לא היה. לאפגניסטן עמד לצאת ב-78' בזהות שאולה של חוקר אמריקני, אולם שמיר, שהיה אז שר החוץ בממשלת בגין, לא אישר זאת. כמה שבועות לאחר התשובה השלילית של שמיר פלשו הרוסים לאפגניסטן.

ליפן שחן עדיין מהסס לנסוע. "מבחינה רגשית יש לי עכבות. אני חושש שלא אראה את המקומות האלו כפי שדמיינתי. אבל בכל זאת, אני חושב שאסע לשם, משום שאני מכיר את הדרכים של יפן כמו שאני מכיר את בית יהושע".

לכתוב את ההיסטוריה מחדש
אגב, לפי המחקר שלך האתיופים הם אינם בני שבט דן.
"נכון. אני חושב שאולי משפחה אחת נפרדה באיזושהי צורה מן הנודדים במדבר סיני, אבל הם לא צאצאים של השבטים שהוגלו בגלות אשור", הוא אומר ומוציא מאחד הארונות את מפת אפריקה משורטטת על בד. שחן טוען שמדבר סיני שאנו רגילים לזהות כמקום נדודיהם של בני ישראל במדבר הוא טעות. סיני האמיתית היא אפריקה, אבל זה כבר שמור לספר אחר, שעליו הוא עובד בימים אלה.
"אם אני צודק בספרי", אומר שחן, "אז צריך למחוק את ספרי ההיסטוריה, כי כל היבשת הושפעה מתורת ישראל. היפנים מדברים עברית, לאפגנים יש טליתות ואמותיהם מדליקות נר של שבת. בודהה זה בוא-דע, והוא לקח את חמש מצוות מתורת משה, אפילו לפי הסדר. אם אנחנו נתנו לעולם את הבודהיזם, שזה מאות מיליוני אנשים, אז זו בעצם המשמעות לקביעה שהיהדות נמנית עם הדתות החשובות בעולם".

ויש גם משמעות אקטואלית מידית: "אילו היינו היום עם חפץ חיים, ישנם 85 מיליון יפנים בני דת השינטו שיכולים להיהפך לאוהדי ישראל. אני לא רוצה לגייר אותם. מספיק שיבואו לבקר את עם ישראל חצי מיליון בכל שנה, והסתדרנו מבחינה כלכלית. מספיק שיבואו 40 או 50 אלף מתנדבים לגבולות, ופתרנו את כל הבעיות. אם היינו מתרגמים את הספר ומפיצים אותו בין האפגנים, גם מכאן היתה צומחת תועלת רבה".

ומקסיקו, שהיתה אמורה להיות התחנה האחרונה בנדודיהם של עשרת השבטים?
"בעוד שבטי יוסף מצאו מנוחה ונחלה בארץ האיים יפן, מנהיגי בני שבט לוי, הגרעין הנוקשה והקנאי, לא הסכינו לסטות מייעודם. הם נפרדו מאחיהם, ובראש שרידי מסעם פנו נחרצים לחפש את דרכם אל הארץ המובטחת ממנה הוגלו". במילים אלו מסיים שחן את ספרו, ופותח פתח לספר ההמשך, שיבוא בעקבות 'אל עבר הסמבטיון'.
[email protected]