החלטתי לפרסם פה את הסיפור לידה האחרונה שלי, אולי הוא יוכל להועיל לכן
מי שמזהה אותי בבקשה שתכתוב לי..
הסיפור שלנו מתחיל ביום ראשון, י"ב בחשוון התשע"ו, לפני שנה.
אני יוצאת עם האיש שלי, עם עובר קטן ובטן של חודש רביעי,
ואנחנו הולכים לקראת הפסקת הריון בתל השומר.
אין לו שום סיכוי לשרוד, או שימות ברחם, או מיד לאחר הלידה.
אני יודעת בשכל שזה הדבר הנכון לעשות, אבל קשה לי.
כשאנחנו יוצאים מבית החולים כאילו כל העולם הרגיש שעברתי הפלה,
יורד גשם מבול, אני לא יכולה לצאת לכיוון האוטו, הכל קודר, אפור.
בבוקר היה יום אביבי, והנה הכל מתהפך. השמים בוכים איתי ביחד על הילד שלעולם לא אכיר.
ההפלה מסתבכת, ואני מגלה שיש שאריות עובר ברחם, אני צריכה לעבור היסטרוסקופיה ניתוחית.
המחזור מגיע כמו שעון, 28 ימים. אני מאוכזבת, אני מפחדת שהביוץ מתפספס.
חוששת שמשהו בגוף נדפק בעקבות מה שעברתי.
אני טובלת ויום למחרת שוב מחזור. לא מבינה מה עובר על הגוף שלי. מתסכל.
אני שוב טובלת, לוקחת מסטיק תימני לסדר את הביוץ, והפעם הוא באמת מתאחר.
אני עוד לפני איחור, אבל בצחוק עושה סטיק לראות אולי בכ"ז הגיע הריון.
הפעם, בניגוד להריון הקודם, אני לא מרגישה שום דבר.
אני מביאה את הסטיק לבעלי, והוא אומר ששלילי..
אני מביטה ורואה פס חלשלוש, בקושי בקושי הוא נראה, אבל הוא בהחלט קיים.
אני בהריון! פס זה פס, ככה אומרים, אבל בכל זאת אני מפקפקת בהריון, לא מסוגלת להאמין שזה באמת זה.
החלטנו שיום למחרת אעשה שוב. אני עושה והפס בקושי נראה, צריך ממש להתאמץ כדי להבחין בו.
אני עושה מקלון ביוץ, לראות האם הבדיקות של איביי אמינות בכלל, ויוצא פס חזק.
אני מבולבלת, מה קורה פה? ביוץ? הריון? בגוגל אני רואה שבדיקת ביוץ אכן מגלה הריון ואני מתחילה לשמוח מאוד.
קובעת תור לבדיקת דם, בטא 109.
זה נמוך.. בעלי בטוח שזה הריון והוא שמח, אבל אני שוב חוששת, וקובעת שוב כדי לראות הכפלה.
שבוע לאחר מכן אני באמת רואה הכפלה. אני שמחה כלכך.
אני לא מצליחה לקלוט שאני בהריון. אני לא מתחברת לעובר בכלל. לא מאמינה שזה באמת הריון.
אני רוצה גם הפעם, כמו בהריון הקודם, להצטלם כל חודש עם אותו בגד.
אני כ"כ מתפללת להשלים תשעה חודשים מלאים, ובסופם להצטלם עם תינוק.
אני בוחרת בגדים אחרים, הבגדים של ההריון הקודם מכאיבים לי מידי.
קובעים תור לראות דופק ובאותו יום המזכירה מתקשת לומר שהרופא חולה.
יש תור לעוד שבועיים.
אני לא מוכנה לחכות וקובעת לרופאה אחרת.
יום שישי, יוצאים לרופאה ורואים לב קטן פועם... איזה פלא עצום.
מקבלים הפניות, מבקשת מבעלי שיקבע תורים לשקיפות, סקירות...
אני לא מסוגלת שוב לקבוע ואז לבטל.
הוא מתקשר וקובע.
ההריון הזה הכי קשה מכל מה שעברתי עד עכשיו.
ההריון הקודם עבר בלי בחילות בכלל, ההריון לפניו היה לגמרי סביר.
אני מנסה להתמקד בטוב, להודות שיש לי בחילות, שאני עייפה כל-כך,
שזה אומר שהכל שם בסדר.
את השקיפות קבענו מוקדם, כדי שאם נגלה שמשהו לא בסדר נוכל לגלות את זה כמה שיותר מהר.
אני ניגשת לבדיקה הזאת בחשש כ"כ גדול.
כמה הייתי רוצה להשאר תמימה, לדעת שאם יש 2 פסים ההריון מסתיים עם תינוק קטן.
אנחנו מגיעים לד"ר ורד אייזנברג,
היא מקבלת אותנו בחיוך ומתחילה לשאול "איזה הריון זה?" ואני עונה 3,
"כמה ילדים יש בבית?" ואני פורצת בבכי היסטרי...
מתחילת ההריון לא העזתי לחשוב על זה, והנה זה יוצא...
אני מתחילה לרעוד, מרגישה שאני רק רוצה לסיים את ההריון בידיים מלאות ועם תינוק בריא.
בעלי עונה במקומי והיא מבקשת שאעלה על המיטה כדי לעבור את החלק המפחיד.
היא שמה את המתמר עליי ואני לא קולטת שבאמת רואים שם עובר.
השקיפות ב"ה מצויינת.
היא שואלת אם אנחנו רוצים לדעת את המין, ואנחנו עונים שרק אם זה וודאי.
אני לא רוצה לחשוב שזה משהו אחד ואז לגלות שזה משהו אחר.
היא עונה שאי אפשר לדעת בוודאות, ואנחנו ממש בטוחים שזאת בת.
אני יוצאת משם ואומרת- עכשיו אני מתחילה להאמין שאני באמת בהריון.
עד שלא עברתי את השלב הזה, הכחשתי לגמרי. פחדתי שוב להפגע.
סקירה ראשונה, הולכים ומנסים לנחש, בן? בת?
כל הזמן הייתי בטוחה שזאת בת, ושניה לפני שאנחנו נכנסים אני אומרת- נראה לי שזה בן.
מה זה משנה? העיקר הבריאות, והפעם כמה שזה נכון...
שיהיה בריא, רק שהבדיקה תעבור בשלום. שהכל יהיה בסדר.
ורד שואלת אם נרצה לדעת את המין, ואנחנו עונים שכן.
זה בן. בריא.
אני קובעת תור לרופא נשים הראשון, והוא אומר לי שאני עוברת להריון בסיכון כי הטסיות שלי נמוכות.
הוא כועס שפעם ראשונה אני מגיעה אליו בשבוע 18.
אני עוזבת אותו בכל מקרה, זה לא משנה לי..
סקירה שניה, ב"ה עובר מצויין.
כל כך לא מובן מאליו. אני מודה לה' בכל יום על הריון תקין.
את שאר ההריון אני מעבירה אצל ד"ר עודד הרט.
פעם בשבועיים בדיקת דם, פעם בחודש נפגשים.
בודקת שהכל יציב ושהטסיות לא יורדות לרמה שעלולה לגרום לי לסכנה.
באופן ככלי אני שומרת על רמה של 100-90 פחות או יותר.. הכל בסדר.
לקראת סוף חודש שמיני אני הולכת למעקב המטולוגי.
הוא נותן לי אישור לקבל אפידורל אם יש לי מעל 75. כ
מו בהריון הקודם, יום לפני אני מקבלת תוצאה שיש לי 74. די נמוך...
אני מנסה למצוא מה מעלה את הטסיות. הפעם אני בודקת גם באתרים מחו"ל.
אני אוכלת המון ירוקים- חסה, תרד..
שותה מיץ רימונים סחוט טרי (המוכר כבר מכיר אותי ויודע מה אני רוצה)
אוכלת דלעת, אוכלת מולסה.. הכל כדי להעלות את רמת הטסיות.
הן ב"ה באמת עולות.
חודש תשיעי.
אחותי שולחת לי קישור לצילומי הריון בחינם של מישהי שרוצה להתמחות בצילומים כאלו,
עד עכשיו היא עסקה בצילומים של אוכל בעיקר. אנחנו הולכים כולנו.
זאת הדרך שלי להשאיר מזכרת מהתקופה הזאת.
אנחנו נוסעים שעה וחצי כדי להצטלם.
הגברת שלנו לא הכי משתפת פעולה, היא נבוכה בעיקר ועושה שטויות,
אבל הצלמת מצליחה להוציא כמה תמונות מוצלחות.
אני מתכוננת ללידה כמו שהתכוננתי ללידה הראשונה. בעצם קצת פחות, אולי הרבה פחות.
בכל זאת אני מתפקדת עם עוד ילדה בבית...
משתדלת לעשות אפי-נו כל ערב, לוקחת תרסיס הומאופטי
(שמתישהו אני מפסיקה אותו כי הוא מכיל מעט אלכוהול וזה מוריד טסיות),
שותה תה פטל ותה סרפד. התה סרפד טוב גם לטסיות..
אני יושבת להכין לי רשימת שירים, אמפי חדש,
אני מסתכלת על רשימה שעשיתי לי ללידה הראשונה, ומוסיפה לי עוד שירים.
אני יושבת להכין רשימת שמות אנשים להתפלל עליהם, כמו שעשיתי בפעם הקודמת.
אני מכינה לי גם תפילה משל עצמי, אבל אני לא מצליחה...
אני כותבת עמוד אחד ומרגישה שזה נתקע לי. אתפלל מהלב. אני מקווה שאצליח...
אני קובעת לי פגישה אישית עם מיילדת בתה"ש,
הולכת לסיור בחדרי לידה וקובעת ללכת לכנס שלהם.
אני משתדלת להתחבר להריון כמה שיותר.
את תחילת ההריון הדחקתי בגלל ההפלה, ועכשיו ההריון עומד להסתיים.
אני יודעת שאתגעגע לזה מאוד.
אני מכורה להרגשה של התנועות בבטן, למראה הזה של בטן הריונית ויפה.
להרגיש נשית. ל
הרגיש את הפלא העצום ביותר בתבל מתרחש ממש אצלי.
איך משני תאים, נוצא בן אדם שלם,
איך ההתמיינות של התאים מושלמת, פנים, ידיים, כל האיברים הפנימיים, השערות.. הכל, מושלם.
אנחנו הולכים לכנס, בעלי מצטרף אליי, שם אני שומעת שיש חדר לידה טבעי.
אני שולחת מייל לאחראית ושואלת מה הם התנאי סף להכנס לשם.
היא עונה לי שהטסיות צריכות להיות מעל 60 אלף, בשלב הזה אני לא דואגת, אני יחסית יציבה.
גם בהריון של הגדולה הכי נמוך היה סביב 70-80.
מגיעה למעקב כל שבועיים.
אוקטובר, חודש של חגים. בעבודה אנחנו רק 2 בנות.
מישהי אחת בחו"ל ומישהי אחת לא עובדת בחגים.
אני נשארת עם עובדת חדשה, ומשתדלת להגיע כל יום למרות שאני בקושי זזה.
כולם אומרים שנראה שאלד לפני התאריך,
אבל הלידה של הגדולה הראה שמשכתי עד 41+2 כמו גדולה ואני לא מצפה להפתעות.
בהריון אני סובלת מכאב באגן.
קשה לי ללכת, אני מדדה ומשתדלת לעשות בעיקר טיפולים קוגניטיבים
או הפעלות פאסיביות בישיבה. משתדלת להמעיט במעברים.
אני נשלחת לבדיקת GBS, תוהה מתי עדיף לעשות.
זה תקף ל4 שבועות מהרגע שמקבלים תוצאה,
אני מחליטה לעשות בשבוע 37, עד 41 אני אלד...
ככה אם אלד לפני הזמן תהיה לי תשובה.
אני לא רוצה לדחות את זה יותר מידי.
אמצע תשיעי, אני שולחת מייל ליעל גריינר,
דולה שהלכתי אליה למפגש אחד בהריון הראשון.
שואלת אותה מתי יוצאים לבי"ח בלידה שניה.
היא עונה לי "בלידה ראשונה ההמלצה היא לצאת כשמגיעים ל1:1:5 ,
כלומר שעה שלמה שבה יש ציר של דקה שלמה כל חמש דקות.
בלידה חוזרת עדיין אותו תזמון אבל חשוב הרבה יותר לשים לב להרגשת היולדת-
אם את מרגישה שאת מכונסת בעצמך, לא מסוגלת להקשיב לסובבים אותך
ורק רוצה שקט במהלך ציר זה כנראה הזמן הנכון לצאת 
וזה יכול להגיע עם ה1:1:5 או לפני ששעה שלמה תעבור."
לו ידעתי מראש כמה ההדרכה הזאת תציל אותי...
החגים נגמרים, ואני מתחילה מעקב הריון עודף.
40+1. בעלי נותן לי תאריך ללדת בו, בפעם הקודמת הוא "פספס" בשעתיים...
אחותי טסה לפולין ומבקשת לא אלד בתאריכים מסויימים כדי לא לפספס את הברית.
אני הולכת למעקב, כל פעם מוניטור, אולטרסאונד, בדיקה של אחיות, ואין זכר לצירים...
ד"ר עודד אומר שלדעתו לא אלד בשבוע הקרוב ושעוד נפגש.
אני קוראת שוב את הספר לידה פעילה.
מנסה להיזכר בכל מה שלמדתי בעבר.
משתדלת מאוד להפנים את מה שאני קוראת ולא להסכים ללידה על הגב כמו שהיה בפעם הקודמת.
יום למחרת אני לוקחת חופש מהעבודה, אבל במקום להנות מהחופש אני רק נלחצת ובוכה.
אני מחליטה להמשיך לעבוד עד הרגע האחרון.
אני מרגישה הריונית קלאסית. אני מחליטה ללכת ולקנות לי שווארמה בלאפה.
אולי זה יעשה לי טוב?
בעלי ואני הולכים לקורס וצוחקים שגם במפגש שנקבע לאחרי התל"מ נהיה נוכחים.
יש הופעה שנקבעה לשבוע וחצי(!) אחרי התאריך, ובעלי קונה לנו זוג כרטיסים דרך העבודה.
בכל זאת, עידן רייכל ב25ש"ח זה פספוס... מקסימום שילך עם מישהו אחר.
41+3, אני הולכת לקניון ברגל, רק הולכת והולכת.
מסתובבת, קונה ספרים, עלי תרד כדי להעלות את הטסיות.
שעה וחצי שאני לא מפסיקה לזוז.
הולכת לחברה, עולה 5 קומות ברגל.
מרגישה קצת לחץ באגן אבל לא מעבר.
אמא בערב צריכה לעשות קניות, אני מתנדבת ללכת ברגל.
אולי זה יעזור לראש להתבסס טוב באגן.
אני מחליטה להמשיך את מהעקב העודף בתל השומר.
זה סתם יום מבוזבז לנסוע עד ראשל"צ להריון בסיכון...
מתל השומר אני יכולה להמשיך לעבודה ולעשות עוד כמה טיפולים.
הערכת משקל לגמרי סבירה, 3100-3200.
אני מגיעה ב 40+4. המי שפיר גבוליים, 70, הטכנאית א"ס אומרת שאולי ישקלו זרוז...
אני בוכה ממש. לא ככה דמיינתי את זה מתפתח.
הרופא שרואה אותי מציע לעשות בדיקה ואז סטריפינג. אני מסרבת מיד.
הגוף שלי לא פיתח לידה וכנראה שזה לא הזמן.
יש לי עוד שבוע ויומיים עד 42+0 ואני בהחלט רוצה ללדת טבעי.
אני יוצאת משם. נפגש בחדר לידה או ב40+6.
אני מתחילה לשתות מלא, בימים האחרונים חיפפתי לגמרי..
אני עושה ספירת דם ויוצאת לעבודה, אבדוק מהמחשבים שם כמה יצא... טסיות 60.
גם בספירה ידנית לא יוצא יותר.
אני מתקשת לבעלי בלחץ. ביום חמישי היה לי 77, איך ירד ל60??
כל ההריון הייתי עם מספרים יציבים יחסית.
אני מתקשרת לרופאה והיא מבקשת להגיע למחרת לעוד ספירה.
שוב אני מגיעה, 40+5 מקבל אותי רופא נחמד שמסתבר שגר ברחוב שלי,
ויותר מזה- שיש לנו קשר משפחתי.
הוא מזהה את המיקום שאני גרה ושואל איך אני קשורה לאנשים האלו...
אני עונה שזה סבא ואבא שלי.
הרופא מרגיע אותי על הטסיות, וגם כמות המי שפיר עלתה, 100 זה בסדר.
ברוך ה'.
באותו בוקר אני עושה ספירת דם גם בקופה וגם בבית חולים, אני מגלה שיש הבדל כמעט של 20 בין התוצאות.
אני מבינה שיש כאן משהו- זה לא שירד לי פתאום, זה פשוט כנראה מדידה שונה.
הרופא ממליץ על שמן קיק במינון נמוך ועל קיום יחסים.
זה מרכך את צוואר הרחם, פרוסטגלנדינים טבעיים.
אני מנסה לחשב איתו לפי מועד הטבילה וקיום היחסים אם יש מצב שיש טעות והיה ביוץ מאוחר,
אולי אני בעצם שבוע אחורה ואני לא באמת מעקב הריון עודף?
אני מנסה למצוא משהו להאחז בו...
לפי החישוב, גם אם יש סטיה היא קטנה ולא משמעותית.
בערב אני הולכת לקורס, שהייתי בטוחה שלא אגיע אליו.
אני אומרת "כן אני פה" עוד לפני ששואלים אותי.
יום למחרת שוב מגיעה, 40+6 יום שישי.
מוניטור מראה שאין חדש, שוב הבדל בכמות הטסיות.
כמות מים 115. ברוך ה'. לא הולכת לזרוז.
בתל השומר ההמלצה מ 41+4, אפשר למשוך גם יותר מי שרוצה...
אני הולכת לקנות רימון סחוט, אני ממשיכה לשתות תה סרפד ועלי פטל.
שבת עוברת בלי שום זכר לצירים.
מוצאי שבת אני מכינה לעגלה אביזרים לקישוט-
תופרת לי תיק, מכינה ידיות לעגלה וגם פפיון לאמבטיה.
יוצא מהמם.
אני מחייכת ואומרת לעצמי שאני מוכנה ללדת,
אני אחרי הקורס ואחרי שסיימתי להכין את האביזרים לעגלה.
כולם מתקשרים לראות אם ילדתי, אני עונה שלא ושאם היה משהו הייתי מודיעה.
אני עושה עם אחותי הפרשת חלה, אנחנו מכינות קוראסונים ובאגטים.
אני יודעת שאתגעגע לזה, אנחנו מצטלמות ואני מנסה להנות מהרגע..
אני חושבת על זה שאני עוד בהריון, ומנסה לעודד את עצמי.
אני עושה רשימה- מה כיף להגיע להריון עודף?
ואני כותבת- עוד זמן רק שלושתנו, עוד זמן של בגדים יפים, עוד זמן להרגיש תנועות, עוד זמן להעלות את הטסיות...
ובטור השני- למה לא כיף? כי העובר גדל והוא צריך לצאת איכשהו ;)
ראשון אני שוב במעקב.
41+1, אצל הבכורה בשלב כזה הרגשתי קצת צרצורים...
ושוב הכל עובר רגיל. ושוב הבדל בספירת דם. שוב בכי.
אני משחררת עם המלצה למעקב תנועות קפדני.
אני ממשיכה משם לעבודה, בעבודה כבר לא נפרדים ממני.
"נפגש מחר" חצי בצחוק חצי ברצינות.
אחה"צ אני הולכת לחברה, עולה 5 קומות ברגל, אבל שום דבר לא זז.
היא מציעה להכין לי שייק ירוק להעלות את הטסיות.
אני מרגישה שאני חייבת חופש, אבל מפחדת לקחת.
בסוף מחליטה שאעשה ביום הזה דברים טבעיים לזרוז.
41+2 שוב מעקב הריון עודף, רואה אותי רופא בכיר,
הוא מציע להתחיל לקחת סטרואידים, רמת הטסיות שלי יורדת וזה מסכן אותי מאוד.
אני מתקשרת להמטולוג לבקש מרשם אבל הוא לא בעבודה, הוא יחזור אלי מאוחר יותר.
אני כל כך בוכה שאין מצב להגיע ככה לעבודה,
אבל קבעו לי מערכת ואני מחוייבת ל 3 טיפולים.
אני אוספת את עצמי והולכת.
"תשבצו אותי במערכת עד סופ"ש, אולי מרפי ידאג ללידה"...
אחרי העבודה אני שמה בבית "just dance" ביוטיוב ואני רוקדת ממש.
מחליטה שלפני שעוברת חצי שעה של ריקודים באטרף אני לא מפסיקה.
אני והילדונת רוקדות יחד. לא זוכרת מתי השתוללתי איתה ככה...
היא הדובי ואני הילדה, היא האיש האדום ואני הירוק.
אנחנו עוקבות אחרי הדמויות ורוקדות בלי סוף..
אחר כך אני מחליטה לצאת עם הילדה לגימבורי, אולי זה יזיז משהו.
אני קופצת שם כמו ילדה בת 3, עולה על מתקנים,
מרגישה שהעובר מתבסס אבל אין זכר לצירים.
קצת אי נוחות אבל לא מעבר.
בערב אנחנו יוצאים להופעה של עידן רייכל.
לא מאמינה שאני, שבוע וקצת אחרי התאריך, יוצאת להופעה.
אם הוא לא יוצא לפחות נהנה...
בדרך מתקשר אלי ההמטולוג, נותן לי מרשם ואומר שיביא אותו לבית החולים שם אני עובדת.
אני יכולה לקחת את זה ממנו במקום לנסוע למרפאה של מכבי וזה יחסוך לי זמן.
אני מנתקת ומתלבטת אם לקחת או לא.. בסוף מחליטה שלא.
אנחנו מגיעים להופעה, היא מדהימה, יש קטעים שאני בוכה, הורמונלית...
כל שיר מתקשר איכשהו ללידה.
"יום אחד זה יקרה,
בלי שנרגיש משהו ישתנה,
משהו ירגע בנו,
משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד,
זה יבוא
בטוח בעצמו,
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו.
זה יבוא, אתה תראה ,
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע
יפעם בקצב רגיל,
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו "
כן, אני משתדלת להאמין שזה יבוא, למרות שנראה לי שאין סיכוי...
הטבע רגיל, זה אמור להתפתח באופן טבעי, אני יודעת.
אבל משום מה זה לא קורה אצלי.
אני מתחילה לחשוש שאולי משהו מההפלה גרם לזה.
"אולי בקרוב, אולי אחרי החגים,
מי יודע, מי יודע,
אולי במקרה כשכבר לא תצפה,
מי יודע, מי יודע,
בדלת הזו או מחוץ לחלון,
עוד הכול מחכה,
בבוקר אחד או בערב כמו זה,
אתה בטח תראה,
אם תשאל אז הלב יענה..."
אנחנו אחרי החגים ואני כבר לא מצפה, אז למה זה לא קורה??
"ובלילה, בלילה , בשעות הקטנות התפילות הפשוטות מבקשות.
בלילה, בלילה,
לחכות לתשובות כדי למצוא עוד סיבה לקוות.."
כמה אני מתפללת, מקווה, מייחלת..
"רגע לפני שבכלל לא תרצה
מי יודע, מי יודע,
ולפני שתגיד שכבר לא משנה ,
מי יודע, מי יודע ,
אם הטעם קצת מר ושורף בחזה- אז הכול יחכה אתה כאן,
יש עוד זמן והכול ישתנה,
אתה בטח תראה,
אם תשאל אז הלב יענה"
אני כבר לא רוצה כלום, לא אכפת לי להקרע, לא אכפת לי כלום.
רק שיצא כבר.
מר לי, אני כל היום בוכה, נמאס לי כבר...
וכל שיר אני מוצאת את עצמי רוצה את זה יותר ויותר.
אני נהנית בהופעה כל כך.
יום למחרת 41+3, אני נשארת בבית. שום רמז שמשהו מתקרב.
אני מרגישה שהגוף שלי בוגד בי, שהוא לא מבצע את התפקיד שלו כמו שצריך.
אני קובעת תור לרפלקסולוגית, המנהלת מהעבודה הציעה לי
ואני כל כך מיואשת שלא אכפת לי לנסות.
היא מבינה שזה תור מהיום להיות ואנחנו קובעות ל5.
אני הולכת לישון לפני ומקווה שאחרי הרפלקסולוגיה יתפתחו צירים של לידה.
אני מגיעה אליה, אישה חרדית מקבלת את פני, שואלת אם יש חסמים רגשיים,
אם אני מוכנה ללידה מבחינה פיזית. אני בוכה.
היא מתחילה ברפלקסולוגיה, אני נהנית כל כך.
היא משלבת עקרונות של דמיון מודרך, מסבירה לי על החלקים במוח שמייצרים צירים-
"תדמייני את ההיפופיזה במרכז המוח שולחת אוקסיטוצין"
"חבקי את העובר המתוק עם הידיים, דמייני אותו, תריחי אותו, את פלומת ראשו"
"אני לוחצת על החלק של האגן, דמייני שהוא נפתח מוכן ללידה"...
אני מרגישה צירים, משהו מתפתח...
בדרך חזור וגם בבית יש כל 10-12 דק' ציר, אבל לא כואב.
עד שאני הולכת לישון זה די סדיר, אני מתרגשת שמחר אני אלד!!
בדיוק כמו אצל הבכורה- ערב קודם צירים לא משמעותיים ויום למחרת מתפתחת לידה.
אני אוכלת הרבה תרד ומקווה שזה יעלה לי את הטסיות.
משתדלת לשתות מיץ רימונים, כבר נמאס לי אבל אני צריכה.
41+4, אני קמה ואין כלום. שום זכר לצירים. אני מאוכזבת ומתוסכלת.
שוב אני בוכה.
נוסעת לעשות ספירת דם בקופה, אחר כך אני הולכת לקנות שוב ליטר מיץ רימונים,
קונה תרד והולכת לחנות טבע לקנות עוד תה פטל, למרות שנראה לי שזה מיותר,
זה במילא לא עושה את העבודה.
המוכר מכיר אותי ושואל מה נשמע, ואני עונה לו- "כנראה הוא רוצה שאפרנס אותך... אני עוד סוחבת".
אחר כך אני ממשיכה למעקב הריון.
רואה אותי רופא בכיר, אני מתחננת שלא נלך על זרוז,
הוא מציע להתחיל סטרואידים מהר כי הדד ליין שלי הוא עוד 3 ימים, בשבת.
הוא קובע לי תור לזרוז בשבת בשלוש בצהריים.
הרופא בודק, פתיחה 1 ס"מ מחיקה 60%, מתסכל...
אני הולכת לאחר מכן לעבודה אבל לא כדי לעבוד, אלא כדי להיפרד יפה.
אני מבקשת שלא ישבצו אותי יותר במערכת. אני לא מסוגלת יותר...
בדרך אני שואלת את הרופא מהמחלקה איפה הבניין של הקרישיות,
הוא לוקח אותי למרכז שינוע ומבקש מהנהג שישים אותי בבניין. איזה שירות
משהו לפחות גורם לי לחייך.
אני עוברת אצל ההמטולוג, לוקחת את המרשם של הסטרואידים.
מזל שאני עובדת בבית החולים...
הוא ממליץ לי להתחיל ממינון גבוה כי אין עוד הרבה זמן עד שישפיע.
נוסעת מהעבודה לקנות את הסטרואידים, קונה גם שמן קיק אבל מפחדת להשתמש בו.
לא רוצה להגיע ללידה מיובשת, ובטח שאני לא רוצה להגיע מותשת כשאני לא יכולה להשתמש באפידורל.
בעלי המקסים קונה תפוזים וסוחט לי, למקרה שאשתמש בשמן קיק.
אני מתקשרת ליעל גריינר, מספרת לה שהיו צירים והם נעלמו,
שאני מוכנה לעשות הכל כדי שיתפתחו צירים טבעיים אבל אני לא יודעת איך.
בשיחה איתה אני שוב בוכה. היא שולחת לי דף על דרכים לזרוז,
אנחנו מסכימות שאת השמן קיק נשמור כאופציה אחרונה.
אנחנו מחליטות על עיסוי פטמות עם משאבה ועל הרפלקסולוגיה כי ראיתי שהתחיל משהו.
אני שוב קובעת לי תור, להזיק זה לא יזיק, וזה דווקא נחמד.
אולי לכיס פחות, אבל כלום כבר לא מעניין אותי...
אני מחכה לתור ובינתיים עולה ויורדת 20 קומות. ללא שינוי.
הפעם הרפלקסולוגית משתמשת גם במוקסה.
בניגוד לפעם קודמת אין צירים בכלל. לא במהלך הטיפול ולא אחריו.
היא גם מציעה לי להשתמש בשמן קיק אבל אני מרגישה שזה לא נכון לי.
אני חוזרת הבייתה ובוכה את נשמתי. אין לי כוח יותר.
אני הולכת לאמא והיא מביאה לי ריבת אתרוגים של הרבנית קנייבסקי.
היא שואלת אם אני רוצה ללכת לטבול במקווה ואני עונה שכבר יש פתיחה ואני לא רוצה לקחת סיכון.
אני חושבת על זה שכבר מעל שבוע לא עשיתי עם האפי-נו.
כבר לא אכפת לי להקרע, רק רוצה ללדת.
41+5, מבקשת מבעלי שישאר איתי בבית, נמאס לי לבכות לבד בבית החולים.
אני צריכה תמיכה.
בבוקר ספירת דם בקופה, ב 12 בצהריים אנחנו יוצאים למעקב הריון עודף בבית חולים
וגם שם אני עושה ספירת דם. הטסיות 50, בחיים לא היה לי נמוך כל כך,
במכבי דווקא נראה שהמגמה היא עליה ויש 90.
ההבדלים האלו מטריפים אותנו. יש לזה השלכות על הטיפול בי!!!
בדיוק חילופי משמרות, הרופא המומחה יוצא ונכנסת מתמחה,
אני חייבת לשמוע את דעתו של המחומחה על ההבדלים בין הבדיקות ועל זרוז ונכנסת בלי תור.
הוא קצת כועס שהתפרצתי ככה, ואומר שאם התחלתי סטרואידים עדיף לי למשוך עוד
כדי שלפחות הם יעלו את הרמה של הטסיות.
כשמגיע תורי המתמחה בודקת אותי, פתיחה 1 וחצי- אולי 2, מחיקה 80%.
אני חייבת לקפיד על מעקב תנועות קפדני, במיוחד כי אני בשבוע כל כך מתקדם.
אני ובעלי מתלבטים אם לנסוע למחרת לבלינסון, לבדוק את הטסיות שם.
לא הגיוני שיש הבדל של 40 אלף בספירה!!
אנחנו מחליטים שאחותי ואני ניסע, והוא יצטרף.
אחותי מוכנה לבוא איתי ואני קצת נרגעת שלא אלך לבד.
בערב בעלי מציע לשאול את אחותי אם במידת הצורך
היא תוכל לקחת ולהחזיר את הגדולה לגן ושהוא יבוא איתי למעקב בבלינסון.
אני שואלת והיא אומרת שאין בעיה.
אני מכינה לי ליטר של תה פטל. תוהה אם זה יגרום לצירים להיות סדירים, יעילים ואפקטיבים.
כרגע נראה לי שרק פיטוצין יזיז שם משהו..
אני חושבת על זה שמחר שישי ואני חייבת לשטוף את הבית,
אחרי מעקב הריון אני לא אספיק ויהיה לחוץ.
חברה מציעה לי לחזור לשמוע את ההקלטה שהכנתי לעצמי בהריון הראשון,
רציתי כבר מזמן לעשות את זה אבל זה ברח לי לגמרי.
אני מקשיבה לה ושמה את ההקלטה תוך כדי הנקיונות.
כמה התגעגעתי לשטיפת מוח הזאת!! "
הגוף שלי יודע ללדת" אומרת ומשתדלת בכל ליבי להאמין שאולי עוד אפתח לידה בצורה טבעית.
גם אם זה יהיה בדרך לזרוז. הלוואי שיהיה טבעי.
אני מתקתקת הכל, שרותים, מקלחת, מטבח.
אני הולכת להורים שלי ואומרת להם "יאללה מכירת חיסול. אני שוטפת גם אצלכם.. תנצלו את זה".
בלב אני עצובה שזה לא יצר קינון, אבל אולי זה יעבוד הפוך..
בסביבות 10 בלילה אני מרגישה הפחתה משמעותית בתנועות,
העובר שלי פעיל ואני מרגישה אותו חזק, והנה תנועות חלשות ובקושי מורגשות.
אני מחליטה לצאת למיון. השעה 11 בלילה.
אנחנו מגיעים והנה אישה עם צירים, כמה הייתי מוכנה להתחלף איתה!!
רק שיכאב לי כבר!! מעלים אותי למוניטור ומבקשים ממני לעשות מעקב תנועות.
אני מספרת שהתחלתי את הסטרואידים והאחות אומרת שזה אכן משפיע על העובר
ושזאת הסיבה לירידה בעוצמה שלהם...
אחותי מפולין מדברת איתי ושואלת אם ילדתי, אני מבקשת ממנה שתתפלל עליי שזה יקרה מעצמו.
עוד פחות מ 48 שעות זרוז.
משחררים אותי עם הזמנה להגיע בעוד פחות מ 6 שעות לעוד מעקב הריון עודף.
הבוקר מגיע.
41+6, 7:10 אני מתעוררת,
בעלי אומר שהוא חושב שההחלטה הנכונה היא שהוא יבוא איתי
כי אני לא אהיה מספיק אסרטיבית אם יסרבו לספירה.
אני הולכת להעיר את אחותי שתבוא להיות עם הילדה שלנו.
7:35 אני מרגישה הרגשה של לחץ קל, הרגשה קבועה כל 2-3 דקות.
לא משהו שדורש יותר מידי התייחסות אבל אני מתחילה לתזמן באפליקציה.
אני מלבישה את הילדה ומבקשת מבעלי שנצא.
אני אומרת לו שיש לי הרגשה כל פרק זמן קבוע ויחסית קצר,
אבל זה רק ל 30 שניות ולא כואב.
אנחנו מחליטים לנסוע עד בר אילן ושם להחליט אם להמשיך לבלינסון או לתל השומר.
7:45 אני שולחת לאמא הודעה "אני לא בטוחה אבל זה נראה לי צירים".
בעלי מציע שנחזור הבייתה להעביר את הצירים בכיף ולחזור לבית החולים רק ללידה.
עדיין לא כואב לי אבל אני לא מוכנה להעביר צירים ברכב.
אני מתבאסת שלא לקחתי את המפתח של המחלקה.
"נסתובב בחוץ" אני אומרת לו...
אנחנו מגיעים לרמזור ומגיעה תחושה של ציר, לא ציר קלאסי אבל משהו שבהחלט דורש יותר ריכוז.
באפליקציה ההפרשים הם של דקה וחצי-שתיים וחצי, אבל עדין צירים יחסית קצרים.
אני נזכרת בהדרכה של יעל ומחליטה להמשיך לתל השומר.
שיבדקו, במקרה הכי גרוע אני אתחיל מפתיחה 3 ואהיה הרבה זמן בחדר לידה...
בכניסה לבית החולים עוד ציר, אני לא זוכרת שככה זה הרגיש.
אני מבקשת מבעלי לא להשאיר אותי לבד, נמצא חניה יחד ואז נלך למיון.
אני שולחת לאמא שלי הודעה "נראה לי תצאי, זה לוחץ.."
הקב"ה איתנו לגמרי, אנחנו מוצאים חניה ממש סמוך לבניין יולדות.
החניה צרה ואני בקושי יוצאת מהרכב, אין מקום לבטן לעבור... איכשהו אני יוצאת.
אני מבקשת מבעלי לחבר אותי לטנס, משהו לוחץ לי...
אני משמיעה קול נמוך, זה אמור לעזור.
מנסה להתנועע עם האגן, להישען קדימה, עמידה לא סימטרית. אבל משום מה זה לא מקל עלי כל כך...
אני נלחצת קצת.
אנחנו נכנסים בדלת ופתאום מגיע ציר לוחץ, אני מחבקת את הקיר ומשמיעה קול נמוך.
בעלי לופת לי את הבטן ומעסה לי את הגב.
אני אומרת לו שלא יגע בי ושיש לי ציר מוזר... הטנס לא פועל משום מה...
אנחנו מגיעים לקבלה והיא מבינה שאני בלידה, ישר לבדיקה.
אני רואה את האחיות בכניסה ומתחילה לירות לאוויר "הריון שלישי, לידה שניה, טרומבוציטופניה.."
הן מכניסות אותי לחדר בדיקה.
מקבלת אותי הילה, מודדת לחץ דם, חום אני לא זוכרת.
היא מבקשת ממני לשכב ואני ואמרת לה שאין מצב לשכב ככה.
אם היא רוצה לחבר אותי למוניטור שתחבר בעמידה.
היא מבקשת שוב לשכב, רק בשביל לבדוק פתיחה ואני עונה לה "אני לא שוכבת עם צירים!!"
באותו רגע אין לי מושג איך הייתי עם צירים בשכיבה במשך שעה פלוס בלידה של הגדולה.
בעלי מנסה לגרום לי לשתף פעולה, אני רואה אותו ומתרכזת רק בו.
אני מוכנה לשכב לדקה, רק אחרי שהציר עובר. הבעיה שהם כל רגע...
ציר עובר, אני נשכבת מהר ומבקשת ממנה לבדוק בזריזות כי אני עוד שניה קמה.
אני אומרת לבעלי "רק שלא תגיד לי שאני פתיחה חצי.. פאדיחה איך שאני מתנהגת".
היא בודקת- פתיחה חמש! ישר לחדר לידה.
אני לא מוכנה לזוז והיא אומרת שאין לה פה שום כלים לקבל לידה ושאני חייבת לעבור.
היא מביאה מהר כיסא גלגלים ומבקשת ממני לשבת.
אני לא מוכנה ואומרת שאלך ברגל.
הילה מסתכלת עלי ואומרת לי "אם את לא רוצה שהוא יפול לך מהרגליים תשבי"
היא מושיבה אותי וטסה לחדר לידה..
אני נכנסת לחדר מספר 11, מקבלת אותי רונית המילדת.
רונית מציגה את עצמה, אני זורקת לאויר "טרומבוציטופניה" ושוב מתרכזת בצירים.
זורקת "לא רוצה ללדת בשכיבה" ושוב ציר, מבקשת מבעלי שיסדר את הטנס.
הוא מסדר וזה מקל עלי כל כך!!
תוך כדי אני מרגישה קצת במערבולת, לא מבינה מה עובר עלי.
הכל מהיר לי וחזק.
בלידה של הגדולה התמודדתי יפה, לא זכור לי שזה היה כל כך אינטנסיבי.
רונית מבקשת לבדוק פתיחה, אני נכנסת ללחץ ואומרת לה- "הרגע היא בדקה אותי!!! פתיחה 5, לא צריך שוב"
והיא מתעקשת שהיא לא מקבלת לידה מבלי לבדוק פתיחה. אין מצב כזה.
היא מוכנה לבדוק אותי בעמידה. "פתיחה 8, היא עוד מעט יולדת".
מה??? שמונה? לפני פחות מ 5 דקות זה היה חמש! מה קורה פה?
אני מנסה לחשוב על זה שהכנתי לי מוזיקה ללידה, אבל אני לא אספיק לשמוע.
אני מסתכלת על בעלי, מתחננת שיעזור לי להפעיל את הטנס,
אני לא מבינה למה דווקא עכשיו הוא נתקע... הוא מסדר לי אותו ואני מרגישה הקלה.
רונית שואלת אם אני יכולה להוריד בגדים, אבל אני לא מצליחה.
אני צריכה להתרכז. איכשהו היא עוזרת לי ואני עם חלוק.
8:20 פתאום אני צורחת בלי שליטה, לא חשבתי על זה בכלל,
כנראה הדרך היעילה של הגוף להתמודד עם הלחץ העצום ולקדם אותי לקראת לידה.
זאת הצרחה הראשונה שלי. אני עומדת. המיילדת מבקשת ללחוץ.
מה ללחוץ?? הוא יפול לרצפה! אני מבקשת לעלות על 6, היא זורמת איתי...
"תשמרי עלי שלא אקרע?" אני שואלת אותה, והיא עונה שהיא לא יכולה להבטיח.
רונית מעלה לי את המשענת של המיטה ומציעה שככה יהיה לי קל יותר.
8:25 ירידת מים, אני מפחדת להסתכל, מפחדת שהמים מקוניאלים.
אני מחבקת את המשענת וצורחת שוב בפעם השניה.
רונית שואלת למה אני צורחת ואני עונה שלוחץ לי...
היא פונה אלי ואומרת- אל תצרחי, פשוט תלחצי אותו החוצה! זה הרבה יותר יעיל!
אני מנסה ללחוץ והיא מצמידה מוניטור.
רונית מבקשת מכוח העזר לקרוא לרופא,
היא זורקת מילה בלועזית ואני לא מבינה מה זה אומר, אני מפחדת לשאול.
אח"כ היא מביטה לי ישר בעיניים ואומרת לי-
"תקשיבי, המצב שלו לא טוב, יש האטות חמורות בדופק. אנחנו רוצים אותו בחוץ עכשיו".
אני מדמיינת וואקום, מלקחיים, קיסרי
ואני מבינה שאני חייבת לגייס את כל הכוח שיש לי כדי להוציא אותו מהר ובשלום.
כל כך פחדתי משיתוק מוחין או משהו שיסתבך בלידה.
אני חייבת, חייבת לעזור לו לצאת!!!
היא אומרת שיהיה לי קל יותר ללדת בשכיבה על הצד, הראש יכנס טוב יותר לתעלה.
אני רואה את בעלי בחצי העין, הוא עובר צד.
אני קולטת שאני נוזלת דם. אני נבהלת וחוששת מדימום בגלל הטסיות.
אני שוכבת על צד שמאל ומרימה רגל, אני שוב צורחת תוך כדי מבקשת סליחה על ההתנהגות שלי.
אני לא שולטת בזה, זה פשוט עוזר לי וזאת תגובה אוטומטית של הגוף.
בזוית העין אני רואה את הרופא, אני שואלת מי זה ומה הוא עושה כאן,
רונית אומרת "הוא רופא, אבל אין צורך, את כבר יולדת"
מה רופא? מה יולדת? אני לא יולדת עם בן בחדר!
אבל אני לא יכולה להגיב, אני מתכנסת בעצמי בשקט בשקט ומרגישה ציר לחץ.
אני לוחצת לחיצה ארוכה. "יופי!! עוד אחת כזאת והוא בחוץ"
הפסקה מהציר, אני מרגישה טוב טוב איך רונית שומרת לי על הפרינאום.
זה ממש רגע שצרוב לי בזיכרון.
רק שלא אקרע, אני חושבת לעצמי.
שיצא בשלום זה הכי חשוב, אבל שלא אקרע.
ושוב- ארוך, אני לוחצת והוא פשוט מחליק החוצה.
8:28 תינוקי קטן ומלא ורניקס מונח על המיטה. הילד שלנו בחוץ. דומה ממש לאחותו הגדולה.
הוא בחוץ. אני בהלם. לגמרי. שמונה דקות מפתיחה מלאה. פחות מרבע שעה מאז שקלטתי שיש לי בכלל צירים.
בעלי מפרגן לי שוב ושוב, לא מפסיק לשבח אותי ולומר לי כמה אני מדהימה ומלכה, איזה גיבורה אני.
מניחים אותו עליי. רונית באה לחתוך את חבל הטבור ואני מבקשת שישאירו עוד מעט עד להפסקת הפעימות.
אני מביטה בו. מביטה בבעלי. לא מאמינה שלפני פחות משעה עוד הייתי בבית והלבשתי את הגדולה. הוא מונח עלי. יונק מעט.
12 דק' אח"כ השיליה נפלטת באופן ספונטאני. אני לא צריכה פיטוצין. היא שלמה ויפה.
רונית מבקשת לבדוק אם נקרעתי, אני מפחדת כל כך לגלות שכן!!!!
היא בודקת ואומרת- כלום, אפילו לא שריטה. אני מבקשת ממנה עוד פעמיים שתבדוק שוב, ואין כלום.
ב"ה, איזה חסד עצום.
"הספקת להשתמש בשמן שקדים?" אני שואלת,
היא ובעלי צוחקים, לא הספקנו כלום. הוא פשוט החליק.
אני מספרת לה שכתבתי תוכנית לידה ושלא הפסקתי להביא לה,
היא שואלת מה כתבתי ואני עונה שאני מבקשת בלי התערבויות. קצת מצחיק...
גם אם הייתי רוצה לא הייתי מספיקה כלום.
אני ממשיכה לספר לה על שאר הדברים שכתבתי- אפשר לומר שהבקשות שלי התמלאו. כמעט.
לא הספקתי לעשות חוקן, וב"ה שלא חשבתי על זה במהלך הלידה.
לא הספקנו לעמעם אורות עם יציאת התינוק, אבל בחדר התאוששות כיבינו הכל.
גם לא הספקתי ללדת בחדר טבעי, אבל אפשר לומר שהלידה הזאת הייתה טבעית לחלוטין.
באתי וכמו שאני ילדתי..
אמא מגיעה אחרי כמה דקות.
רונית לוקחת אותו לשקילה, 3.260.
היא מבקשת לפתוח וריד, לידות חטופות הן בסיכון לדימומים (ועוד כמה סיכונים..),
צריך לבדוק כמה טסיות יש לי. שמים לי ידון, בעלי הולך לסדר קבלה מסודרת.
אני רועדת כולי. הגוף שלי אחרי לידה.
אני נזכרת בהפלה, הכל מתערבב לי ביחד.
עצב, שמחה, אני מתחילה לבכות ואני אפילו לא יודעת לומר למה. פשוט צורך שיוצא החוצה.
אפס הפרדה. הפיצפון איתנו כל הזמן, אני מבקשת מבעלי שיהיה איתו, אני חלשה כל כך.
אני מועברת להתאוששות, אני נמצאת שם יותר זמן מבד"כ בגלל הטסיות והלידה.
אני מנסה לחשוב וקולטת כמה השגחה פרטית הייתה לי...
מה היה קורה אם לא הייתי צריכה ללכת למעקב הריון עודף,
מה היה קורה אם הייתי יוצאת לבד כמו בד"כ,
או מה היה קורה אם הייתי יוצאת רק עם אחותי,
מה היה קורה אם לא הייתי מתייעצת עם יעל והייתי מחליטה לחזור הבייתה.
מה היה קורה אם לא היינו מוצאים חניה קרוב.
מה היה קורה אם הלידה הייתה ארוכה...
כמה סייעתא דישמיא יש לי, שדווקא אני, עם טסיות כ"כ נמוכות, עברתי חווית לידה טובה, קצרה ויעילה.
אומרים שפתיחת ההיכל הוא סגולה ללידה קלה ומהירה, בעלי אומר שאולי הוא פתח את ההיכל מהר מידי...
אני מועברת למחלקת יולדות אחרי 5 שעות בערך.
יום שישי, צריך להתארגן לשבת. אמא נשארת איתי.
ההתכווצויות של הרחם יותר כואבות הפעם.
אני מרגישה שאני למעשה משלימה את הצירים שלא היו לי.
אני זוכה בשותפה נפלאה לחדר. שבת עוברת בצורה רגועה ושקטה.
טוב שיש לי יום להתנתק מהכל, ורק להיות עם הפיצפון.
יום השחרור, יום ראשון, י"ב חשוון התשע"ז, שנה בדיוק מאז ההפלה.
אני יוצאת הבייתה מבית החולים, עם סלקל שחור ותינוק מתוק מתוק בפנים.
השמש זורחת, מזג האויר נעים, כאילו השמים וכל העולם שמחים איתי ביחד.
אני מגיעה הבייתה, מדליקה נר זיכרון, אומרת פרק תהילים לעילוי נשמת העובר שלעולם לא אכיר,
ומיד לאחריו הולכת להנקה ראשונה בבית של הילד המתוק שזכיתי בו.
כמה ימים לאחר מכן אני משלימה את התמונה האחרונה בסדרה.
אותו מקום, אותם בגדים, והפעם עם תינוקי בזרועותיי.
סגירת מעגל.
