פורום בראש צעיר (עמוד 370)

אחד הנושאים בהם אני שותף לתחושות הפלסטינים, הוא השנאה, הדחייה והתעוב כלפיי המתנחלים ושולחיהם. לדידי אין ספק שהמתנחלים הם תמצית הרוע הישראלי שהלך ותפח לממדי מפלצת ב-38 שנות הכיבוש מאז תום מלחמת יוני 1967. אני מבין היטב את הרצון המפעפע אצל פלסטינים רבים לנקום על כל הפשעים והזוועות שהמתנחלים והצבא עוללו בשנות הכיבוש; כפי שהבנתי את רצון הנקמה אצל יהודים בסוף מלחמת העולם השנייה שביקשו להרוג גרמנים רבים בכל דרך אפשרית. זכורה התוכנית (שסוכלה) להרעיל את מקורות המים של עיר גרמנית גדולה במטרה להמית את כולם.

מבחינתם של מספר ארגונים פלסטינים, פעולות הנסיגה של ישראל מעזה שיחלו ב-17 באוגוסט ויימשכו מספר שבועות, הן הזדמנות פז להיפרע משנואי נפשם. בתקופת הפינוי יתרכזו ברצועה הצרה של ההתנחלויות היהודיות בעזה מספר שיא של מתנחלים וחיילים, מצב המהווה פיתוי לשלוח אליהם מטר של פצמ"רים ופגזים.

להבין אין פירושו להסכים. אינני מסכים עם דרכי פעולה שמתרגמים שנאה ונקם לפולחן מוות.

שנאה ונקם הן תכונות אנושיות שאינני יודע אם ניתנות לעקירה, אולם כדי שהן לא תשתלטנה בצורה הרסנית, ראוי לאזנן בערכים אחרים הלקוחים מהשדה ההומני (כמו הזכות לחיים) שיבטיחו פעולה בונה. עובדה היא שהשנאה והנקם שאני חש כלפיי המתנחלים לא מובילות אותי למעשים ברבריים, הכל בגלל האיזון המוזכר לעיל. יש חיה כזו כמו נקם קונסטרוקטיבי.

השנאה והנקם אצל ארגונים כמו גוש אמונים, החמאס והג'יהאד האיסלאמי, חוסים תחת השקפת עולם דתית פונדמנטליסטית, שמככב בה בין השאר פולחן המוות. אין שם המרכיב המאזן שמונע מעשי זוועה. לכן אני חושש מפעולה הרת סכנות ואסונות של ירי מזנב על המפנים, המפונים והנסוגים.

קרוב לוודאי שאין בידיי רשימה באתר הגדה השמאלית להשפיע על שיקולי החמאס. צריך לקוות כי בציבור הפלסטיני יימצאו האישים והארגונים שידעו להשפיע על החמאס וארגוני התנגדות אחרים לכיבוש, לא לירות בתקופת הפינוי והנסיגה, ולו כדי למנוע מהפלסטינים בעזה אסון בקנה מידה שלא ידעו עד כה. שרון כבר אמר זאת, ואין סיבה לא להאמין לו, כי ירי כזה יסיר את אחרוני המחסומים והבלמים שעדיין קיימים, ויולידו מצד הכובש הישראלי פעולות שיזכירו את הזוועות שהתרחשו במלחמת השבטים והלאומים בסרביה והמתרחשים כיום בדארפור.

"שישרפו"

מתברר שהמתנחלים יכולים גם להעמיד פנים של אנשים עדינים ונעלבים. מפקד משטרת הנגב תת ניצב ניסו שחם אמר "חרא עליהם, שיישרפו". והם נורא נעלבו ודרשו לפטר אותו. המתנחלים הם האחרונים שצריכים להיעלב מביטוי חריף, שהרי הם מקללים ומגדפים את מי שחולק עליהם בחריפות שעולה לאין ערוך על זו של ניסו שחם. הם לא מסתפקים בקללות אלא מגבים אותן במעשי רצח, אלימות, שוד קרקעות, עקירות עצים, הריסות בתים, אם להזכיר מעט מאינוונטר שיטות הבליעל שלהם.

ניסו שחם לא שייך לאנרכיסטים נגד הגדר. על פי מגוון התפקידים שמילא עד כה במשטרה, הוא כנראה לא נימנה עם שוחרי השמאל המובהקים. הוא בוודאי לא התכוון לשרוף את מפגיני הימין הקיצוני. לכן אני מייחס את האמירה כמטאפורה מפיו של קצין שלאחר כמה יממות ללא שינה חש רוגז כלפי המפגינים. אבל אני מאמץ ללא היסוס את "חרא עליהם", שזה המשך לביטוי דומה של הראפר מוקי שאמר על המתנחלים בראיון לעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב: "החארות האלו, זו קבוצה של קיצוניים. מי אתם בכלל, פושטקים פורעי חוק?".

הפושטקים האלה ניהלו את המדינה בעשרות השנים האחרונות, והחשש הוא כי ימשיכו בכך למחרת הנסיגה.

רבים מהפושטקים האלה הם בוגרי ישיבות ההסדר, שבמציאות הכיבוש הפכו לבית היוצר לפושעי מלחמה, הגירסה הישראלית למדרסות של פקיסטן. אם השמאל יגיע לשלטון, אחת המשימות על סדר היום תהיה פרוק ישיבות ההסדר וביטול מיליציות הכיפות הסרוגות.

שיישרפו (בהשאלה).

דוגמה להפרטה כושלת

לפני שנים היו קבוצות הכדורגל הישראליות בבעלות ציבורית. קבוצות הפועל למשל היו בבעלות מועצות הפועלים וההסתדרות.

קבוצות הכדורגל לא היו עסק כלכלי רווחי, אולם הבעלות הציבורית שמרה על ריסון בהוצאות. במבט לאחור, ובהשוואה להיום, היו אלה תקופות של צניעות פיננסית. משכורות השחקנים הותאמו לסדרי הגודל של הכלכלה ורמת הכדורגל הישראלית.

הרצון הישראלי להידמות לארצות המערב, הביא את גולם ההפרטה גם לכדורגל. אנשי עסקים פרטיים קנו קבוצות, והחלו להשקיע בהן מיליונים. מה שקרה מאז ועד היום, הוא שאנשי העסקים בנו בועה שבולעת מיליונים, מבלי שהעסק מצדיק את עצמו. אין קבוצת כדורגל אחת בישראל, כולל קבוצות הצמרת, שהיא רווחית. משכורות השחקנים עלו לרמה מטורפת, כאילו היינו מעצמה, שעה שמדובר בקבוצות שרמתן רחוקה מלהצדיק זאת.

השאלה היא כמובן, האם השקעות המיליונים נושאות ההפסדים, הן תחביב של בעלי הון שמוציאים את הכסף מכיסם הפרטי, בבחינת אחד אוסף תמונות והשני קבוצת כדורגל, או שמא ההוצאות המנופחות והבלתי מוצדקות מוטלות בסופו של דבר עלינו.

קחו למשל את יעקב שחר שהוא בעליה של האלופה מכבי חיפה. בבעלותו חברת הביטוח הפניקס וסוכנות מכוניות וולוו. ענף הביטוח בישראל הוא בעל אופי קרטלי. התחרות אינה מסימני ההיכר שלו.

שאלה: האם כתוצאה מהמיליונים ששחר משקיע במכבי חיפה נושאת ההפסדים, אנו משלמים תעריף מוגזם בביטוח חיים?

קבוצות הכדורגל לא מפרסמות בישראל מאזנים, בניגוד למקובל בחו"ל. מה יש להם להסתיר?

משהו בכל זאת דלף החוצה. לוני הרציקוביץ, בעליה של חברת יורוקום - שבין השאר מייבאת את מכשירי נוקיה, הוא הבעלים של מכבי תל-אביב. בראיון עימו הודה כי עד כה הפסיד על מכבי תל-אביב 18 מיליון שקל. לא סכום של מה בכך. האם הוציא זאת מכיסו הפרטי בלבד או שמא אנחנו, הציבור, שותפים להפסדיו ומממנים אותם?

ברלין של שנות ה-30

אל: דבורה ברלינר
שופטת בית המשפט המחוזי
ת"ד 34000, תל-אביב 61340
30 ביולי 2005

גברתי המאוד לא מכובדת,

האגודה למען עיוותי משפט קידמה בברכה חמה את החלטתך ב"ש (בקשות שונות) 092233/05 מיום 28/7/2005, בה דחית את בקשתה של פעילת השלום טלי פחימה להמיר את מעצרה עד תום ההליכים בחלופת מעצר. בכך את מצטרפת למסדר הנקלה של עוכרי הצדק וזכויות האדם.

בתולדות מדינת ישראל, בעיקר מאז תחילת הכיבוש ביוני 1967, היו החלטות שיפוטיות רבות המבזות את כל העקרונות הנעלים של משטר דמוקרטי. כאשר נצטרך לבצע הירארכיה של ביזוי זכויות אדם, החלטתך בעניין טלי פחימה תתחרה על מקום טוב בצמרת.

את חוזרת כתוכי על דברי קודמיך, בעיקר את מאריכה בציטוט שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהוא כמעט תאום סיאם שלך: דתי, לאומן וגזען. והרי הסכמתו של רובינשטיין לשבת בתיק, זמן כה קצר לאחר סיום תפקידו כיועץ משפטי לממשלה, היא מעשה מושחת. אין פלא שגם את נמצאת עתה בדרכך לעליון בעקבות עסקה מושחתת אותה רקם ח"כ מהמפד"ל המתנחל שאול יהלום, החבר בוועדה לבחירת שופטים, לפיה תמיכתו במינויה של עדנה ארבל לעליון הותנתה בצירופך לעליון כמינוי זמני.

החלטתך חורגת מהבקשה שהוגשה לך. את דוהרת במורד שלילת הבקשה ומתעלמת מכל השינויים שחלו מאז הוחלט על מעצרה של טלי פחימה. שני העדים המרכזיים עליה מתבססת התביעה חזרו בהם בעימות עם טלי ובעדות בבית המשפט. אצלך אין לכך משקל. מתברר שטלי לא תרגמה את המסמך שצבא הכיבוש איבד במחנה, שהרי לא היה בכך צורך כי יש די והותר פלסטינים הדוברים וקוראים עברית. היום ברור, גם למי שעצם עיניו, כי ביקורה במחנה היה בשליחות שלום. היא ביקשה ליצור גשר של הידברות ותכננה להקים חדר מחשבים לילדי המחנה שסובלים מידו הקשה של הכובש הישראלי. דברים אלה הם אצלך חסרי חשיבות.

בעדותו של ראש מחלקת חוקרים בשב"כ, שהופיע תחת הכינוי "איתי", הודה כי הוא וחבריו ניסו לגייס את טלי כסוכנת, והיא סירבה. האם זה פרט שולי? האם לא ברור כי כל הצרות שנחתו עליה הם נקמה של השב"כ לנוכח סירוב זה? את נוהגת כסומא בארובה.

החלטתך לא מתירה מקום לספק, כי ההכרעה נפלה אצלך עוד טרם שמיעת הבקשה. החומרה המיוחדת שבהחלטתך, מתבטאת בכך שהרשעת אותה בהליך שהוא לא יותר מבית דין שדה.

סעיף 16 יירשם כאחד השיאים בתולדות ההתקרנפות של מערכת המשפט הישראלית.

"המבקשת הוכיחה כי נאמנותה אינה נתונה למדינת ישראל ובכך הפכה לגורם סיכון. הגדרתה ככזו ממחישה את הצורך בהמשך מעצרה".

עתה יצרת אישום חדש, שלא קיים בספר החוקים הישראלי: אי נאמנות למדינת ישראל. זהו אישום שנשמע לעתים קרובות בברלין של שנות ה-30, גברת ברלינר.

תרשי לי להודיע לך, כי אינני נאמן למדינת ישראל , וכמוני יש עוד לפחות כמה עשרות אלפים אם לא יותר, וכולנו עתה, אם רק ניפול לידייך, "גורמי סיכון" שיש לעצרם.

בכך הפכת את החלטתך לסוג של פולסא דנורא משפטי. בעוד הליצנים שעשו את טקס הפולסא דנורא בבית הקברות בראש פינה, לא מחזיקים בשררה שלטונית, לא כך אצלך. את ליצנית מאוד מסוכנת, שיש לה כוח ושררה לשלול את חירותם של אזרחים חפים מפשע.

טלי העירה לך בצדק כי החלטתך היתה ברורה מראש, אלא שבמקום להתמודד איתה, הוצאת אותה מהאולם. צעד פחדני. לצערי לא היה ביכולתי להיות נוכח בבוקר הקראת החלטתך, אבל אילו הייתי שם היית שומעת את זעקתי: אינך שופטת, אלא פושטת רגל שיפוטית.

שוחרי זכויות האדם, זו תקוותי, ימצאו את הדרך החוקית להיפרע ממך, בין בישראל בין בחו"ל.

בבוז הראוי

גדעון ספירו

העתקים: הנשיא ברק; היועץ מזוז.