פורום נסיונות פעילים (עמוד 1027)

זה לא 'ניצולי שואה'?

 

|אוטם אפיו|
נו באמת, מינימום התחשבות במי שיושב לידך

הייתי בביביסיטר וכשהאבא הגיע באתי לצאת ואז הוא אמר לי שהתורה שהוא למד עכשיו היא נקראת עלי.

או על מה שקורה מסביבי.
אני חייבת להתחיל להיות מודעת לכל מה שהולך. אני כ"כ מרחפת שזה וואו...
הרגע החצי מבאס וחצי נחמד, של לשים שעון ל7, ומשהו בתוך הראש קופץ וצועק עליך שזה לא נכון. יותר מזל משכל.
(קצת עצוב כי אין לי מזל. הממ )

נמ. @משה

כשקוראים לעומק את סיפורי התורה, אפשר לגמרי להזדהות עם האפליות ללאה וילדיה..

 

 

 

באמת שמידי פעם עולות לי דמעות עם כל היחס כלפיה..

פייסבוק חסם אותי ל30 ימים על פוסט כתבה של ערוץ 7 מ-2016

זה מטורף,

ממש,

 

 

רק שישאר ככה!! |מתחנן|

 

 

@משה, למה הכתובת של הערוץ היא inn? 

חלקו מנדטים ליושבי הפורום בהתמודדותם לכנסת ה125697.

 

 

(עד עד בטוח יהיה לנו נציגות מכאן..)

 

שוטו!

נכנסת מפצלש כי פשוט חייבת לשתף ומצד שני לא רוצה להיחשף..

יט כסליו.
ראש השנה לחסידות.
אף פעם לא הבנתי מה הקטע של היום הזה ביג דיל יצא מהכלא הסירו תקיטרוג על החסידות או אנערף מה. מה. מה.

היה יום ראשון.
אני מבולבלת, אין לי מושג מה אני עושה ולמה אני שוב הולכת ולמה.
למה כואב לי הראש פיצוצים ולא באלי בכלל פיצה.
אוך ובדווקא הוא קנה פיצה וחיוך בעשר שקל וישבנו לחגוג את ניצחוננו על שום דבר ועל כלום.
היה בו משהו אחר שלא ראיתי באף אחד אחר לפניו, כמו עדינות כזאת והכלה ויכולת לסבול את כל השריטות שלי בשתיקה של חיוך מכווץ בעיניים וכאב שהוא בולע כדי שאני אמשיך לדבר.
הכי אהבתי את התורה שלו. הוא היה עילוי כזה, איכ. אני שונאת את המילה הזאת. איפ. פעם אהבתי.
פעם אהבתי. פעם אהבתי. פעם אהבתי.
אהבתי ורק משהו קטן דגדג לי בקצה של המוח וקלף אותו וחרט בו אותיות.
היה כתוב בהן שהוא סבבה והכל אבל.
אבל. לא הצלחתי לרדת לדקות האבל הזה.
עד שדיברנו על התניא.
הוא בקושי ידע מה זה, ואני בקושי ידעתי להסביר ודיברנו על עניינים ברומו של עולם כשהם מופשטים למילים קטנות וטיפשות ואפילו גסות.
ושאלתי אותו אם הוא רוקד לפעמים והוא אמר שבחתונה. טוב נו, הוא לא אמר. הוא גימגם את זה קצת מובך ולא מבין מאיפה נפלתי עליו עם כל השאלות האלה.
ותפסתי אותו בעיניים ושאלתי אותו אם אולי בתפילה, אולי הוא קצת רוקד. והתחננתי לשמוע שכן והוא נענע את הראש לשני הצדדים. לא מבין.
המבט שלו התחנן אלי להפסיק לשאול שאלות מוזרות ולחזור להיות ילדונת עדינה ונחמדה שהוא הכיר לפני פחות מחודש.
לא הקשבתי לו, למבט. והוספתי להקשות בו קושיות ועוד ועוד ועוד.
בסוף הלילה ברחתי לי לרכבת הקלה והתחננתי שהיא תבלע אותי.
ביי נדברר שמעתי אותו צועק לי דקה לפני ולחשתי לדלתות הסגורות. אולי.
אחרי זה נסעתי שעתיים וכל הדרך הביתה רדף אותי המבט הלא מבין שלו. לא מבין מהי תפילה בלי סידור. לא מבין מהו לימוד בלי גמרא. לא מבין מהו ריקוד בלי חתונה.
לא מבין את מהות השמחה בטהרתה.
לא מבין.

אבל אני.
אני סוף סוף הבנתי איזה אור גדול הורידה איתה החסידות לעולם. איזה מלאכים ושרפים וחיות. וחיוּת.
אור וחיות נפשנו ניתן לנו.
ופתאום רציתי בעצמי לרקוד, לרקוד את זה שנולדתי בדור שזה פתוח לכולם. ורק אנשים בודדים, בודדים תרתי משמע. פספסו את הרכבת.
בודדים כמו שלמה והחברים שלו.

סגרנו את זה יפה. כמו שאורזים מתנה ושולחים אותה הלאה. אבל דקה לפני.
משכתי לי סרט נוצץ של הבנה ותובנה.
וחגגתי איזה ראש השנה פרטי.
גוט יום טוב חסידים.
לחיים.
לחיים ואור.

רק שלא תדווח. רק שלא
אופ

וכמה אירוני להכנס אליו רק בשביל פיציות