פורום נסיונות פעילים (עמוד 1219)

שיגרמו לך לחשוב למה את עושה אותם בכלל ואם מה שאת עושה זה נכון והגיוני חוץ מזה שאת הרוב אז זה גם עוזר

ברוך ד' זכית להיוולד למשפחה יהודית,
אם הנקודה היא שזה מרגיש שזה קצת מקטין את את האמת כי "תכלס יכולתי להיות נוצריה"
זה לא, כי כמו שיש נוצרים בעולם והם לא מקטינים את האמת אלא פשוט קיימים, בדיוק ככה.

ואני אוהבת את זה ומאמינה בזה?

הייתי יכולה לחשוב אותו דבר על הנצרות, חיה בקצה השני של העולם וכל החיים בטוחה שאני בדרך הנכונה.

יש אמת נקודה,
אם היית בנצרות היית חיה בשקר,
יש לי משהו שבמבט ראשוני כן קצת מקטין כביכול את האמת,
אבל אני צריך לצאת אז מחילה בהזדמנות.

יש אמת נקודה,
יהדות זה חיים של שקר.
 

כמו שיש מלא דתלשים אצלנו, יש גם אצל הנוצרים. ויש להם גם לייטים

דתל"שים בדרך כלל לא הופכים לכאלה בגלל שלקיים מצוות זה קשה מדי

זא, או שזה גורם התחלתי, או שזה בעקיפין

כי אין להם כח לקיים/כי לא מרגישים חיבור/שסתם מעיק ומגביל ומכביד

אם יהדות זה 1 והפילוסוף מהכוזרי הוא 0 אז נצרות זה 9.7 כזה. לא כזה נורא. כרגע שאת ב1 זה עדיף...

הנכונה בלי קשר לאיך שגידלו אותנו... אלא שזה יבוא מאיתנו.. 

בעז"ה נעשה ונצליח

אמונה זה אינדיבידואלי. לא אמונה של הרב ולא של הציבור אלא שליף ורק שלי.

כשאדם מתחיל לבלבל בין אני מאמין למה שחינכו אותו נוצרות בעיות. צריך שאדם ייקח את חינוכו לאחר סינון לאמונה שלו אבל כשאדם חושב על משהו שהוא חלק ואז הוא מתגלה כלא- חלק זה מבלבל.

מקוה שיצא מובן.

יש לך מסורת, אי אפשר להתעלם ממנה

אין אמונה שנשאלו עליה יותר שאלות מאשר האמונה באלוקים והיא עדיין קיימת. זה די מחזק אותה.

בתוך האלוקים הדת הכי מבררת ומבוררת היא היהדות.

בתוך היהדות זו תורת הרב קוק  (לדעתי זה הציבור המברר ביותר, מוזמנים לחלוק).

על כן יש על מה לסמוך כשמאמינים בזה.

לא שמעתי על כך שלנוצרים יש שיעורי אמונה בביה"ס אז זה ממש לא מבורר ולכן נשמע ששקרי.

אשרינו שזכינו להיות חלק מהציבור הכי מבורר שיש. ויה"ר שנמשיך לברר עד ההגעה לאמת המוחלטת- הקב"ה

לא יודע למה החלטת שאין

כנ"ל גודל ספרית האמונה.

רק לחשוב על כך שאלפי שנים כל העיסוק היהודי היה בירור, גאדלעס.

אבל יש דתות שיכולות להתקרב אליו.

סימן שהן קרובות לאמת מאוד.

מצרף ציטוט מ"לנבוכי הדור" ח'

הנה הדת אשר תתן האפשרות לערך ההתפתחות המרוממה הנועדה להאנושות באופן הרשום הזה היא ראויה להיות האמת הגמורה. ובאשר מכל דת עובדי עבודה זרה, אין תקוה ודאי לבא לזאת המעלה, שהרי רק ידיעת אחדות ד' היא תשים את האנושות להתרכז למרכז רוחני אחד שמביא למרכז מקומי וציורי, למרכז שלום ואהבה, אבל עם טעות של עבודה זרה אבדה תקות ההשתלמות הזאת, נשארו רק תורת ישראל והתורות שנסתעפו ממנה. והנה הדתות הסעיפיות מצד עצמן, אין ראוי להביט עליהן בעין רעה. הדבר יתכן להיות שהיתה בזה מצד המיסדים הערה אלהית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם.

 

למי שלא הבין דתות סעיפיות הן נצרות ואיסלאם.

 

זו לא סיבה להיות יהודי שומר תורה ומצוות, מה שציינת. גם מוסלמים, נוצרים, הינדואיסטים, בודהיסטים ודרוזים יכולים להגיד את זה לעצמם, ודי בצדק, כי בירור אמוני קיים בכל חברה.

חוץ מזה, גם אם היהדות היא הכי מבוררת, אין כלל פילוסופי שאומר שהאמונה הכי מבוררת היא הכי נכונה. יכולה גם להיות אמונה שמנוסחת בשלושה עמודים והיא מדוייקת.

סיבות להאמין זה לא לפורום.

חיזוקים להבין שהגיוני שאתה בדרך כן.

לכן כתבתי כך.

בע"פ אפשר גם לדון שלוש שעות וההבנה תהיה יותר טובה, שם הטיעונים יהיו יותר הוכחתיים. (למרות שאין הוכחות)

היא משהו כמו "גם אם יש לך ספקות, אל תעשה צעדים קיצוניים ברגע. אם מדובר באמונות שאומה שלמה מחזיקה בהם הרבה זמן, וגדולי המחשבה שלה מבררים אותה במשך הזמן, כדאי לבחון את זה ברצינות ולא לזלזל".

זו היתה נקודת המוצא, הסיבה לסמוך על כזה דבר היא שזה נורא מבורר אז יש ערך למסורת.

האמת המוחלטת לא נמצאת אצלי או אצלך, היא נמצאת אצל כולנו כאשר בכל אחד יש ניצוץ אמת שצריך להתנקות מכל המחיצות שיוצרות העבירות ועל ידי כלל עם ישראל יהיה אפשר להגיע לאמת, זה עם ישראל -להגיע באחדות להכרה באמת שאצל האחר, שכל אחד צריך להתעלות למצב שבו נוכל יחד למלא את תפקידו של עם ישראל בעולם מתוך הבנה של כולנו את מקומנו ומקומו של כל אחד בעם ישראל. כמובן שכל אחד צריך להגיע לפנימיותו לאחר שיסיר את כל המחיצות והמסיכות בין מצבו הסגולי למצבו המעשי, וכך יחד כעם.

לראות שאני מאמינה ביהדות ובה' לא רק בגלל שככה חינכו אותי..

@יחידי
@משתדלת יותר
@מתנחלת גאה!
@הר ומדבר
@שחר.
@געגוע..
@יעל
@בזרימה
@סביון
@פועל במה
@שוליינית
@חולות
@פרפר נחמד&
@קיבוצניקית
@תכלית הכוסף
@סתרי המדרגה

"היי, אני אורה
אחות של דביר חיים ורינה.
אני יוצאת עכשיו מהחדר של דביר חיים.
הוא מרגיש יותר טוב ברוך ה',
זכיתי באח צדיק וגיבור♥.
דביר השמיע לי שיר
שהוא, אבא ורינה שמעו בדרך לטיול
וביקש ממני להפיץ אותו
לחיזוק עם ישראל
ולעילוי נשמת רינה אחותנו האהובה.

תודה רבה מראש💞"

שם אל קמתי לברך / סימן שלמה

שֵׁם אֵל קַמְתִּי לְבָרֵךְ עֲלֵי פְשָׁעַי אֶשְׁתּוֹמֵמָה
וְאֶסְפֹּק כַּף עַל יָרֵךְ עַל יוֹם חֲרוֹן אַף וְחֵמָה
יוֹם בּוֹ לֹא אוּכַל בֶּרֶךְ לְחַזֵּק וְלָשֵׂאת קוֹמָה
יָהּ אֲשֶׁר אֵין לוֹ עֶרֶךְ זְכוֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית קְדוּמָה
רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא

לְנַפְשִׁי אוֹמְרָה שׁוּבִי אֶל אֱלֹהַי וּבוֹ תֶחֱסִי
כִּי בוֹ בָטַח לִבִּי וְכִי הוּא אוֹמְצִי וְעוֹלְצִי
וְהוּא יָרִיב אֶת רִיבִי מִלּוֹחֲמִי וּמִשּׁוֹסִי
כִּי הוּא סַלְעִי וְצוּר מְשׂוֹשִׂי יוֹצֵר הַכֹּל בְּחָכְמָה
רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא

מָה אוֹמַר מָה אֲדַבֵּר יוֹם תָּבוֹא עֵת קְפָדָה
יוֹם אֶהְיֶה כְּצֵל עוֹבֵר יוֹם פַּחַד וּרְעָדָה
וּכְנֵבֶל אֶשָּׁבֵר בְּלִי תַאֲוָה וּבְלִי חֶמְדָּה
יוֹם אֶהְיֶה מְחֻסַּר צֵידָה בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה וַעֲקֻמָּה
רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ וְאֵין שֵׁנִי לְצִדּוֹ
בְּסֵתֶר עָבִים סֻכּוֹ וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
יְרַחֵם נִכְאֶה בְחֶלְכּוֹ הַמָּלֵא מִפַּחְדוֹ
יוֹם תַּעֲמֹד לְנֶגְדּוֹ הַגְּוִיָּה וְהַנְּשָׁמָה
רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא

(פיוט שנהגו לומר בקהילות צפון אפריקה בסליחות)

@חן, @סביון @פ@פסידונית

לרוב אני נזכר סאלול באזור מוסף יום א של ר"ה.

אולי נלך במוצש"ק לר' צבימאייר כדי להיזכר.

הוא רב'ה.

 

במוצאי שבת שלך השלשידס שלו

רק מוצשים?

אנא עארף

יישר כח על השרשור

מתחילים להריח את העולם מתחיל להתחדש, התשובה הלאומית בפנים-חדשות (התשובה של האומה אל הארץ, אישה אל רעותה, אחדות האידיאות) ומתוך כל זה אדם שב אל עצמו

עוד לא ממש בפנים, אבל מכל מקום, ראוי. אב ר"ת 'אלול בא'.

 

אני לדודי ודודי לי. דרשתי קרבתך בכל ליבי קראתיך / בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך. 

 

 

רק אל תשבו בבית, רק אל תשבו בחוסר מעש! המלך מגיע! תתעוררו יהודים, תתעוררו! המלך בשדה!


(אם יש למישהו ביצוע של זה עם המילים ולא רק המנגינה אודה לו מאוד אם ישלח לי)

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף. 

 

אלול תמיד גורם לי להרגיש כמה מהר הזמן עובר,

כמה מהר עברה שנה, איך השנה נגמרת עוד רגע. ומתחילה אחת חדשה.

(וכשנזכרים שהיה גם אדר א', ואיכשהו עדין, עבר מהר. אולי מהר מדי.)

גורם להבין כמה מהר החיים עפים. כְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף.

הרב מיכאל אברהם.

 

בס”ד

 

היום אעיר משהו על אלול. כבוגר ישיבה ליטאית (בעצם ארבע. גם הגוש היא ישיבה ליטאית לעניין זה) וליטאי בנשמתו, הקונוטציה הראשונית שעולה בי למשמע המילה “אלול” היא הפלצות שמתוארת בתחילת מאמרו של ר”י מסלנט (כאן למטה). זוהי הזעקה שאמורה היתה לעורר בכל אחד מאיתנו את אימת הדין.

כידוע, ההגדרות של תנועות כמו הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, וכל שאר ה”אחדויות” הללו רק מלמדות שהדבר האחרון שיש שם הוא אחדות. או ש”לא יעלה על הדעת” נאמר רק על מה שכבר קרה בפועל (ואף פעם לא על משהו שלא עולה על הדעת). כך גם, אם נודה על האמת, הפלצות דנן לא ממש מתעוררת אצל אף אחד מאיתנו. החזרה כל הזמן על הפלצות הזאת רק מעידה על כך שאף אחד מאיתנו לא אחוז שום פלצות.

טוב, תאמרו שאולי מדובר בחולשה רוחנית, אבל אבותינו בליטא חשו את הפלצות על בשרם. אימת הדין ניכרה על פניהם הדוויות. אבל ברצוני להציע כאן אלטרנטיבה אפיקורסית: אולי לא? אולי אלול הוא זמן טוב וראוי לחשבון נפש שנתי, אבל הפלצות ואימת הדין לא ממש נמצאים בנו, ואולי גם לא צריכים להימצא. התמונה כאילו כל אחד עומד לדין על כל פרט ממעשיו (שהוא כבר מזמן לא זוכר), כנראה לא נשמעת לנו מאד משכנעת. אולי אפילו ילדותית משהו. צאו וראו את התחושה של אדם מישראל בראש השנה. אני לא רואה את האימה הגדולה. אז כולנו טיפשים? או קהים וכבויים רוחנית?

נשמע לי סביר יותר שכל מושגי ה”דין” ו”ימי הדין” הם מטפורות שבאו לומר לנו לעשות חשבון נפש, ולא תיאורים עובדתיים של מה שקורה בשמים או במקום אחר כלשהו. התפיסה כאילו מדובר בתיאור עובדתי מביאה אותנו לפלפולים שונים על מהות הדין ביום השני (שבמקור אינו אלא תקנה דרבנן משום ספיקא דיומא). אז חכמים מספרים לנו שנדונים בו על עוה”ב, או בין אדם למקום, על לא יודע מה. כך גם אנחנו תוהים ביחד עם הרמב”ם מדוע הרשע לא “מת מייד ברשעו”, ושאר דיונים ליטאיים על הדין ואימתו האיומה. אבל בינינו (אף אחד לא שומע), הרי אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין בכל זה. זה לא מפריע לכולנו להמשיך ולהתפלפל על כך, במקום לעשות חשבון נפש, כמובן. וכמאמרם ז”ל (שם, שם): “הייאוש נעשה יותר נוח”. ובכלל, אצל הליטאים השמחה היא אכילת בשר ויין (או הלל מדין שמחה או ארבעת המינים מדין שמחה), ולא פשוט לשמוח כמו אצל החסידים הפרימיטיביים האלה. אז גם ימי הדין הם פלפולים על מהות הדין (זהו לימוד מדין דין במקום אימת הדין, כמו שארבעת המינים מדין שמחה הם במקום השמחה).

אולי זו כוונתו של חלפי (ראה כאן למטה), שמדבר על סתיו יהודי “בארץ אבותיו”. איה אותה ארץ (איפה אותה שמש)? דומני שמדובר בליטא (“פנים יהודיות מן הגולה”), ולא בארץ הקודש. חלפי בא משם ומתגעגע לשם (כן, יש גם ליטאים משוררים). ליטא היא ארץ אבותיו (אלא אם כוונתו כאן לאבות הקדומים של כולנו, או האבות המיתיים נוסח תאריך הלידה של עגנון). נראה שיש כאן געגועים גם לאווירת אלול שהיתה אי שם בליטא המיתולוגית (כולי האי ואולי), אבל כעת בארץ ישראל המפוכחת כבר חלפה ואיננה והיא חסרה לו. אלול מתקשר אצלו ל”פנים יהודיות מן הגולה”, כי כאן זה משהו אחר. הוי תמימות קדושה. כאמור, דומני שגם בגולה זה לא ממש היה כך, אבל מי יידע את דרכיה של הנוסטלגיה. לפחות כמודל להתגעגע אליו זה טוב.

אבל אנחנו חיים כאן, בארץ אבותינו הקדומים, ואולי הגיע העת להתנער מהדימויים הילדותיים של אותן פנים יהודיות מן הגולה. אלול וימים נוראים הם זמן לחשבון נפש, אבל לא ממש בטוח שכפות המאזניים כבר מוצבות שם למעלה, וששמש בית הדין כבר נכנס לסדר את הכסאות ולהניח את הפטיש על שולחנו של השופט, כאורח שנטה ללון.

אגב, גם “משירי ארץ אהבתי” של לאה גולדברג, שלכאורה היא אחת מהפסגות של מה שמכונה “שירי ארץ ישראל”, מדברת בעצם על ליטא מכורתה. כנראה יוצאי ליטא נטו להתגעגע למה שקרה שם (או מה שדמיינו שקרה שם). אמנם הליטאים ידועים כעם מפוכח (אני פוגש איזה הונגרי ליטאי אחד בראי כל בוקר), וספק בעיניי עד כמה הם חיו שם את “רמזי אלול” אחרת. טוב, שם זה היה אלול (זה עם הפלצות, זוכרים?), ואצלנו אלו “רמזי אלול”.

                                                                                    כתיבה וחתימה טובה לכולנו.

סתיו יהודי

מילים: אברהם חלפי
לחן: יוני רכטר

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.

 

 

אור ישראל, איגרת יד

מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית”ש, איש לפי ערכו.

אכן מושכל הראשון אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית”ש תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. אשר רק התורה והמע”ט המה התריס מהפורענות ר”ל. ונהפוך היתה, שינוי המעשה לטובה התראה בכפלים בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו.

סיבת התחלפות הלזה שונות הנה, גשמיות ורוחניות. קוטב סיבת הגשמיות הוא מההרגל השולט על כל הן לטוב כו’ וכיוצא. סיבת הרוחניות פשוטה היא כי האדם בחטאו ממשיך עליו רוח הטומאה המעכר רוחו ומבלבל שכלו כמאמר חז”ל “אין אדם עובר עבירה אלא א”כ נכנסה בו רוח שטות”, היינו נגד דרכי השכל.

ומי שעסק מעט בלימוד המוסרי ראה בחוש כי סיבת הרוחני עומדת לפניו לשטן לטמטם לבו נגד תהלוכות השכל, לפי יודעו אמונתו כנ”ל. ובודאי גם דרכי התבל והיפוכה שולטת בדבר. ולזאת עתה לבד סיבת הגשמיות היא ההתדמות, אשר האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשה אחרים במלבושים וכיוצא.

בזאת כאשר ספו תמו גדולי היראים אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם, אם אין שורש מאין יבואו עלין. אכן סיבת הרוחניות היא סיבה העקרית לפי הראות אשר חרדת האלול כמעט נכבתה ר”ל.

אכן כאשר נפשיט מעלינו לפי שעה מלבושים הנגאלות ונלבוש מחלצות נראה בעליל כי יש לפחד ולרתות עתה כ”א לפי ערכו בכפלי כפלי כפלים מאת אשר לפנים.

ובכלל – מה לעשות? הפרטים רבים המה איש לפי מצבו ותכונתו. אכן בכלל נודע אם כי הנסיון יורנו להיות עובד ה’ ית”ש גם במדרגה נשאה בלי לימוד המוסרי. אכן ההתהפכות מרע לטוב בלי מוסרי (אם מוסר שמימי כו’ המשברת לבו של אדם והופכתו לטוב אם היסוד הוא לימוד המוסרי) היא כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה בלי אוזן.

ולזאת כתבו הפוסקים אשר בימים הנוראים הללו עת ההכנה לבא אל המשפט בר”ה וביותר ההכנה על יוהכ”פ אשר אין די באר העסק הגדול לפני האדם להכין את עצמו לפני בואו. כי אי אפשר לתאר את גודל ההבדל להנצל מפורענות גדולות ר”ל בעולם האמיתי כאשר יגדיל אצלו בחי’ יוהכ”פ מעט גבוה יותר במדרגת התשובה יקבע כ”א עת ללמוד בספרי היראים.

אכן מה לעשות לכותל ברזל המפסיק – היא רוח הטומאה המלפפת ומעכרת רוח האדם לבלי תעשינה ידיו תושיה לתת פרי מלימוד המוסר להטיב דרכי האדם לקרבו לעבודתו ית”ש – אחת היא – אשר גם הניסיון יורנו – היא לשפוך את הלב אל ה’ ית”ש בעשרה, אל מרכז הלזה לקוב חור קטן בכותל הברזל הלזה, דבר קטן ונקלה הוא ופריו רב.

וכאשר אנכי כעת איש נודד ממקומו אין בידי להשיג לזה יו”ד בזאת הנני להזכיר את כבודכם ולזרזכם בעת אשר מצוי לכם ועודכם בידכם שבת דף קנ”א להתאסף בעשרה כנ”ל ואולי אבנה גם אנכי בתפילתי ביחיד בל”נ אשר היא לפני הרבה נגד כו’ ולא הסכנתי מעודי בזה ביחידות אבל מה לפני לעשות כעת ידידכם ישראל מוצש”ק.

מַהוּ אֱלוּל
וּמִי יוֹדֵעַ תּוֹךְ כַּמָּה זְמַן
אֶמְחַק אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה
לָעַד

בַּלַּיְלָה בַּחֹשֶׁךְ
אֲנִי פּוֹתֵחַ חַלּוֹן
גְּלִישָׁה בַּסֵּתֶר בגוגל כְרוֹם
וְרוֹאֶה דְּבָרִים שֶׁאֶתְבַּיֵּשׁ בָּהֶם בַּבֹּקֶר
וַאֲנִי נָבוֹךְ מֵהֵם כְּבָר עַכְשָׁו

וּמָה בַּכְּלָל מִתְיַסֵּר בִּי מָה
מַהוּ הַחֵלֶק שמתערער

זֹאת לֹא הַהֲלָכָה שֶׁכְּבָר
מִזְּמַן לֹא פַקְטוֹר
בַּחַיִּים שֶׁלִּי שֶׁמְּדַשְׁדְּשִׁים עַל מֵי מֶנּוֹּחוֹת

כְּמוֹ הָרְגִישׁוּת וְהַתַּאֲוָה שֶׁמַּפִּילִים אוֹתִי לָרִצְפָּה הקרה
מְרַסְּקִים בִּי אֶת הָאֵמוּן הַבְּסִיסִי בְּעַצְמִי

הִרְהוּרִים
עִרְעוּרֵי תְּשׁוּבָה
סִימָנֵי שְׁאֵלָה
תִּמָּהוֹן עָצוּם
שִׁמָּמוֹן סָתוּם

אִם יֵשׁ רָב בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֲנִי מַאֲמִין לוֹ זֶה הָרַב קוק
שֶׁאָמַר שֶׁקֹּדֶם מַתְחִילִים בִּתְשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית

סתם תמונה של אלול מהפלא שלי.

הַסֹּמֶק לֹא עוֹלֶה
בְּרִמּוֹנֵי הַבֹּסֶר
הַקַּיִץ עוֹד לֹא תָּם
וּכְבָר סִימָנִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת
וְאַתְּ לוֹחֶשֶׁת, זֶה לֹא הַסּוֹף
זוֹ רַק שָׁנָה אַחַת מִנִּי רַבּוֹת שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת
יִהְיוּ עוֹד כֹּה הַרְבֵּה הִזְדַּמְנֻיּוֹת
זֶה זְמַן סְלִיחוֹת
הַמְּחַבֵּר סוֹפִים אֶל הַתְחָלוֹת
הַמְּקָרֵב אֶת אֹדֶם הַתַּפּוּחַ
אֶל הַדְּבַשׁ
רַק בַּשָּׁמַיִם סֹמֶק
שֶׁל שְׁקִיעוֹת הַסְּתָיו

וְאִם הָיוּ אוֹמְרִים לָךְ/

וְאִם הָיוּ אוֹמְרִים לָךְ, קוּמִי
צְאִי
כִּי מִתְמַעֵט אֱלוּל
וִילָדַיִךְ שֶׁגָּדְלוּ מְאֹד בַּקַּיִץ
כְּבָר גְּבוֹהִים מִמֵּךְ
וּמִסְתַּכְּלִים עָלַיִךְ מִשְׁתָּאִים
כְּמוֹ הָרִים בָּעֵמֶק
הַנִּפְעָר לְרַגְלֵיהֶם, וְהַיָּמִים
שֶׁהִתְפַּצְּלוּ כְּמוֹ קַוִּים
בְּכַף יָדֵךְ עָזְבוּ
בְּבַת אַחַת
וְנִמְצָאִים הַרְחֵק
מֵעֵין הַשֶּׁמֶשׁ וְהַזְּמַן

וְאִם הָיוּ אוֹמְרִים לָךְ כִּי לִפְאַת
שָׁמַיִם יִשְׁתַּהוּ
עָבִים וְעַרְפִלִּים יָנוּחוּ עַל הַחוֹף
וְצִפֳּרִים יָנוּעוּ בִּתְכִיפוּת
וּבִתְנוּפָה וּבֶחָצֵר יֻכְרַע הָאוֹר
מֻקְדָּם וּבִשְׁנָתוֹ
תִּטֹּף הַחֲשֵׁכָה
הָעֲיֵפָה כְּמוֹ עֲלֵי הַגַּן
כְּמוֹ הָעוֹנָה
הָעֵשֶׂב יַחְלִישׁ וְיִתְכַּסֶּה
שַׁלֶּכֶת בּוּגֶנְוִילְיָה דְּהוּיָה,
מוֹתַר הַגֶּפֶן, תְּאֵנָה אַחֲרוֹנָה

הַאִם הָיִית מַאֲמִינָה שֶׁעוֹד
תִּשְׁרֵי הוֹלֵךְ פֹּה לְפָנַיִךְ?

(מתוך פֶּלֶא - פּוֹאֶמוֹת וְשִׁירִים, ידיעות ספרים 2017)

אבל זה מה שאלול העלה לי, בין היתר:

בן מלכים (כ'ו אלול התשע'ח)

הרשע הזה צוחק לי בפנים;
הוא לועג לי, מלגלג;
חה, מגיע לך!
לך התמוגג בבכי תמרורים;
כל מעשיך הם שקרים גמורים.

הוא מגרש אותי לחושך;
אני נדחק אז לפינה, אני מקשיב לו.
בעצם הוא צודק;
אני טעיתי שם וגם פה,
אני שותק, הוא ממשיך, צועק.

הוא מצליף בי במילותיו,
מחטט לי בפצעים בציפורניו,
מוכיח כמה צללתי ברפש עוונות,
דוחק אותי למרתף חשוך;
חסר כוחות.

עמוק בתוך הצללים של עצמי;
אני מגלה מי הוא, ומי אני;
אני בן מלכים,
הוא בן עם של
זקנים מתחכמים .

אני קם זקוף, עם חיוך ניצחון;
שלם עם עצמי, מלא ביטחון,
מיישיר מבט מול כסיל חמום ראש;
טעותיי הן קליפות; רבדים כעורים
אני חוזר בתשובה; אני בן מלכים.

[תְּפִלָּה]
-------

אֵיךְ רוֹפְאִים אֶת הַלֵּב בְּפִתְחָהּ שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה
וְאוֹרְגִים מְחִילָה מֵחוּטֵי אַהֲבָה הַנִּפְרֶמֶת,
אֵיךְ פּוֹתְחִים חֲדָרִים נְעוּלִים, אֵיךְ שׁוֹטְחִים בַּקָּשָׁה
עַל מִפְתַּן עוֹלָמָהּ הַטָּרִי שֶׁל זְרִיחָה שֶׁנִּרְקֶמֶת;

וּנְעוֹרִים לִתְרוּעָה, לַשּׁוֹפָר הַשּׁוֹבֵר שַׂרְעַפָּיו,
לִדְהִיַּת כַּעֲסֵי חֲשֵׁכָה כִּצְלָלִים שֶׁנָּטוּ,
וְיָשׁוּב רֵיחַ סְתָו וּסְלִיחוֹת לְנַגֵּן בְּאַפָּיו
בְּשַׁחְרִית הָעוֹלָם הַמֻּתָּר מֵחַבְלֵי שֵׁנָתוֹ,

וְהַלֵּב יִתְרַחֵב בְּרֹפְאוֹ לַלִּטּוּף שֶׁצָּרַב
אֶת נִשְׁמַת עַפְעַפָּיו הַשְּׁמוּרָה לְשַׁחְרִית וְעַרְבַּיִם,
וְיִסְלַח עַל שְׁקִיעוֹת וּשְׁמָשׁוֹת שֶׁאָזְלוּ מִשְּׁעָרָיו
וְיָשׁוּב לֶאֱהֹב, וְיָשׁוּב. וְיָשׁוּב אֶל הַבַּיִת.

* * *

וְשָׁב –
אֲנִי שָׁב מֵאֵינְסוֹף שֶׁל יָרֹק,
מִכִּסּוּף שֶׁל פְּסָגוֹת, גַּעֲגוּעַ
לְחֶדֶר נָעוּל וּלְדִמְעַת נְיָרוֹת,
מִשִּׁפְעַת הַדְּרָכִים שֶׁהָגוּהָ –

וְנוֹחֵת בְּזָהֹב שֶׁל אֱלוּל מַהֲבִיל
זִכְרוֹנוֹת כּוֹאֲבִים, וְנוֹשֵׁם, וָחַם.
וְכֹל הַדְּבָרִים שֶׁגָּדְלוּ מֵהָכִיל
מִתְדַּפְּקִים עַל פְּתָחַי בְּרוּחָם,

וּזְרִיחָה אֱלוּלִית, אֱלוּלִית, רַחוּמָה,
מְדַבֶּרֶת עַל לֵב שֶׁצְּרוּבִים אֱלוּלָיו,
שֶׁזָּכַר בַּנֵּכָר אַדְמָתוֹ הַחֻמָּה
(וְאֶת זוֹ שֶׁכָּאַב וְחָזַר וְכָאַב)

וְלוֹחֶשֶׁת לוֹ: שַׁבְתָּ, נוּחַ.
כִּי נוֹשֶׁבֶת תְּשׁוּבָה בַּאָסִיף.
וְכָאן בֵּין חַמְסִין וּבֵין רוּחַ
יְרַחֵם עוֹד רָקִיעַ מַכְסִיף,

וְהַלֵּב יִהְיֶה סָלוּחַ.

מַסָּע אֶל נַפְתּוּלֵי נַפְשִׁי
אֶל פִּנּוֹת נִסְתָּרוֹת וּשְׁקֵטוֹת
מַסָּע אֶל צְלִילִים עֲמֻקִּים וְנוּגִים
וּשְׁתִיקוֹת
אוֹי כַּמָּה שֶׁהֵן מְסַפְּרוֹת
עוֹצֵם אֶת עֵינֵי מְחַפֵּשׂ לִי אֱמֶת
שָׁם עָמוֹק בְּלִבִּי הַכּוֹאֵב.
נִגּוּן שֶׁל סְלִיחוֹת
מְטַלְטֵל אֶת חַיַּי
עַד דְּמָעוֹת .

(@משתדלת יותר תקראי 💚)

עַל הָרֶצֶף
הָאוֹתֶנְטִי
בֵּין מָה שֶׁאָמוּר
לְבֵין מָה שֶׁעַכְשָׁו
נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת גִיגִיוֹת מִלִּים,
גְּדוּשׁוֹת עַד סִיפַּן
תּוֹהוֹת עַל קַנְקַן.

הֲרֵי הַשָּׁנָה כְּבָר הָיִיתִי אֲמוּרָה לְ- -
וְדַי הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי - -
לְאָן הַסִּפּוּר הַרוּטִינִי הַזֶּה
מִתְרַשֵּׁל
לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי עוֹקֶבֶת עִם הָאֶצְבַּע?

וְשׁוּב הַהַסְכָּמָה לִשְׁלֹחַ
לָעֲזָאזֵל
אֶת הַפִּנּוֹת הַמְּיֻתָּרוֹת שֶׁלִּי,
שׁוּב הַמַּבָּט הַמְצוֹעָף וְהַטּוֹב
עַל הַשָּׁנָה הַחוֹמֶקֶת.
הַדֶּבֶק שֶׁמַּשְׁאִיר הַאֵלוּל הַזֶּה עַל דְּפָנוֹת הַלֵּב
מַכְרִיחַ לִצְעֹד צְעָדַי תִּינוֹק
עַל הָרֶצֶף הָאוֹתֶנְטִי
בֵּינֵךְ לְבֵינֵךְ.

לְחַבֵּק. לְהַרְפּוֹת. לְהַשְׁמִיט. לְקַוּוֹת.
לְהִתְפַּעֵל. לְנַסּוֹת. לִשְׂרֹף בְּאֵשׁ חַיָּה וְאָז לַחֲפֹר בָּאֵפֶר,
לְחַפֵּשׂ אֵיזֶה זֵכֶר. לִדְלוֹת. לְנַקּוֹת. לְהָחֲיוֹת. לְהַשְׁרִישׁ.
לְפַחֵד. לְסַנֵּן שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְהַבִּיט בָּן

וְלִמְצֹא.

זִכְרוֹנוֹת שֶׁל עַצְמֵנוּ מִמֶּרְחָק,
רֶצֶף גַּעְגּוּעִים עֲמֻקִּים
וְהוֹמִים

אֱלוּל.

אַל-לוֹ לְהִתְנַתֵק מֵהָרֶצֶף,
אַל-לָךְ לְהִתְרַחֵק.
כֻּלּוֹ עָלוּל וּמוּעָד
לַהֲשָׁבָה,

כֻּלּוֹ עָלוּל וּמוּעָד
לָאַהֲבָה.

קָרָאתִי בְּכָל לֵב
תֵּן לִי לֵב
לִפְתֹּחַ אֵלֶיךָ
כָּרַעְתִּי בְּכָל
מְאוֹדִי
תֵּן לִי לִכְרֹעַ
לְהִתְחַנֵּן אֵלֶיךָ
כְּאִלּוּ מֵעוֹדִי
לֹא אָהַבְתִּי כָּל כָּךְ
לֹא הִתְחַנַּנְתִּי כָּל כָּךְ
כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַזֶּה
~

א.
טכנית, זה האלול ה-21 בחיים שלי, אבל אני סופרת אותו בתור השלישי.
הראשון היה לפני שנתיים, כשהגעתי לשובה. הייתי אחרי כמה שנים ארוכות של מלחמה עם אלוהים, ואף אחד מאיתנו אף פעם לא ניצח, והייתי כבר מותשת ומפוכחת מספיק כדי להקשיב, ולקבל. ואז בפעם הראשונה גיליתי את אלול. איזה טירוף זה, לגלות שבעצם אלול הוא חיבוק ענק, ולא סלקציה לפני עליה לגרדום. זה כמו להתחיל בבת אחת לאהוב חורף: רק נזכרים בו, וחמימות נעימה מתפשטת בכל הגוף, במקום זיכרון של רוח דוקרת בשרירים מכווצים.

ב.
היה אלול גם לפני זה. פעם, אולי בכיתה ו', קמתי מוקדם והלכתי עם חברה לבית הכנסת הספרדי, לסליחות. היה שם ילד שחילק תה, ושאל אותנו כמה סוכר לשים. תגידי אחד, היא אמרה בעיניים זוהרות ויודעות. הם שמים כפיות גדולות. אחר כך התחילה שחרית והלכנו לדשא שליד בית הכנסת, לרוץ בממטרות. זה לא כיף. תוך שניה הבגדים נספגים במים, ועדיין מוקדם בבוקר וקר, אבל זה היה כל כך מתוק.
והיו רגעים של הרהורי תשובה טהורים, של ילדה. היה הקטע הזה שהתפרסם, שמבוגרים לא אוהבים יום כיפור כמו שילדים לא אוהבים מקלחת. כשקראתי אותו, ניסיתי לחכות ליום כיפור כמו למים, ואולי לרגע גם הצלחתי, אבל זה לא היה זה, אתם מבינים. זה אף פעם לא היה זה.

ג.
לאורך כל השנה הזאת בשובה יש פחד שמכרסם, מה יקרה כשיגמר. אם מה שאני מרגישה יתפוס במציאות וישנה אותי, או שהוא, ובכן, סתם משהו שאני מרגישה. שחולף ונשכח.
ורק עכשיו כשאני כותבת, אני תופסת שאולי הפחד הזה הוא בדיוק מה שנקרא יראה. כמה חיפשתי בי יראה, ולא מצאתי. אבל אז, לקראת סוף שובה, זה מה שהחזיר אותי להלכות. הפחד מהזמן שלא אחווה קרבת ה' אחרי שכבר חוויתי. פחד להישאר בלי כלום.
בשנה שאחר כך בדקתי את עצמי הרבה. כשהגיע חג, או תקופה בשנה, בחנתי מה אני זוכרת, מה נשאר לי. וכשהגיע אלול בפעם השניה - ידעתי שנסגר מעגל. שאני כבר יודעת אלול, ואת כל תקופות השנה, של אחרי שובה.

ד.
באותו אלול הראשון בדיוק יצא הספר הזה, שברים נאספים לשירה. זה בדיוק התאים לי לוויב אז קניתי. פתחתי אותו השבת ונתקלתי שוב בשיר הזה, שכל כך נגע בי אז. היתה סערת רגשות, אבל מתחתיה מתיקות פשוטה - להגיע לבית מדרש שמחכה לי בדלתות פתוחות, לא משנה מאיזה מרחק הגעתי.

אני חשבתי שהמפגש שלנו בשדה יהיה לפחות כמו זה של יצחק ורבקה
זאת אומרת
אני מעדיף את המפגש בשדה ולא על המזבח
עם גמל ולא עם איל נעקד
עם צעיף עטוי עד העיניים ולא עם דמעות מלאכים

שהיינו נופלים הייתי רוצה על הדשא
מתגלגלים
מתמלאים מהירוק הירוק הזה

אבל,
מרוב בלונים שהפרחתי
בער השדה וחדל להצמיח
או יבש מרוב צמא
איני יודע מה קדם למה
אך כעת נותר בו רק
דחליל
פרוש ידים
שואל
מה לך בחוץ
הכוכבים בחוץ
בא אתה פנימה
למקום בית
למקום ביתיות
תאמין שישנו

הייתי מבקש
איך קובעים אחרי סליחות קפה עם אלוהים

שִׁלְהֵי אֱלוּל, מִתְמַהְמֵהַּ בִּי.
תְּשׁוּבָה הִיא בַּתְּנוּעָה וּבִי,
עָמַד הַזְּמַן מִלֶּכֶת.
יָמִים חוֹבְרִים אֲפֹרִים לַשְּׁאֵלָה.
וּמִתְבַּקֵּשׁ בִּי שֶׁקֶט.
הִרְהוּר מֵעִיר לְטוּב הַלֵּב לִשְׁהוֹת
עַל אַף כָּל הַסָּפֵק.
וַדַּאי מֵאִיר, מַפְתִּיעַ אֶת הַיּוֹם.

אֶהְיֶה קַלָּה וּרְצוּיָה בָּאָרֶץ הַבּוֹטַחַת.
בְּתִיק גָּדוֹל, אֶשָּׂא אֶת הַיָּגוֹן.
אַגִּיעַ אֶל הַחוֹף, וְשָׁם, לְיַד הַדֶּגֶל הַשָּׁחֹר
אֶחְפֹּר לוֹ בּוֹר קְבוּרָה.

עַל הַמַּצֵּבָה כְּתֹבֶת.
וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מַיִם.
אוּלַי יִהְיוּ אַחַי אִתִּי עַל שְׂפַת הַבּוֹר
נָרִיעַ אֶל מְלוֹא רַחֲמֵי הָרֶגַע, לֵאמֹר
תַּשְׁלִיךְ, וְכָל הָעֶצֶב יִשָּׁטֵף.
מַיִם הֵם חַיִּים
אוֹ סַחַף.
תְּפִלָּה, הִיא הַבְטָחָה אוֹ לָחַשׁ
אֶל מִי שֶׁשָּׁמַע אוֹתְךָ בְּיַלְדוּתְךָ.

אֱלוּל מִתְמַהְמֵהַּ בִּי לָשׁוּב.
יָמִים חוֹבְרִים מַאֲפִירִים פָּנִים לַשְּׁאֵלָה
וּמִתְבַּקֵּשׁ בִּי שֶׁקֶט.
אֵין תְּשׁוּבָה.
הִרְהוּר מֵעִיר לְטוּב הַלֵּב לִשְׁהוֹת
עַל אַף כָּל הַסָּפֵק
וַדַּאי מֵאִיר, מַפְתִּיעַ אֶת הַיּוֹם.

[כמו חצב]

אֵימַת יוֹם הַדִּין עוֹלָה בִּי שָׁבוּעַ
לִפְנֵי בּוֹא הַסְּתָם, פִּתְאוֹם.
בֹּקֶר אֶחָד אֲנִי מַצְמִיחָה רַגְלַיִם
קָרוֹת. לְמָחֳרָת מִתְמַלֵּא בִּי כְּאֵב
בֶּטֶן. כְּשֶׁאֵימַת יוֹם הַדִּין לוֹפֶתֶת אוֹתִי
יוֹם אֶחָד בֶּחָזֶה, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁעוֹד מְעַט
הַכֹּל יַתְחִיל וְיִגָּמֵר.
אֵימַת יוֹם הַדִּין עוֹלָה חוֹנֶקֶת בִּגְרוֹנִי,
פּוֹרֶצֶת דְּמָעוֹת מִקְּצוֹת עֵינַי
וְדַי. הִנֵּה הַיּוֹם
הַדְּמָעוֹת יְבֵשׁוֹת, קוֹל שׁוֹפָר חָלוּל תּוֹקֵעַ
וַאֲנִי עוֹמֶדֶת, רֶגֶל יְשָׁרָה.

 

עַכְשָׁו אֲנִי מַרְגִּישׁ⁠
שָׁנִים אֲנִי יוֹדֵעַ⁠
הָלַכְתְּ אִתִּי לְבַד
בְּסִמְטָה לְלֹא מוֹצָא
חִכִּית שֶׁאֶתְפַּקֵּחַ⁠
תָּמַכְתְּ גַּם קְצָת חָשַׁשְׁתְּ⁠

שֶׁאַרְגִּישׁ מְעַט דִּגְדּוּג כְּנָפַיִם
וְאָעוּף מִמֵּךְ⁠
אַחַת אַחַת אַחַת וּשְׁתַּיִם
תְּסַמְּנִי בְּאֶצְבָּעֵךְ⁠
תִּכְתְּבִי עַל הַפָּרֹכֶת
שֶׁהַדֶּרֶךְ הִיא דַּרְכֵּךְ⁠

וּבְקָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים
לוּחוֹת הַבְּרִית לוּחוֹת שְׁבוּרִים
הַכְּרוּבִים עוֹד לֹא נוֹגְעִים
וּבְקוֹלִי עוֹד עֶרְוַת מִלִּים
פִּתְחִי לִי, רַעְיָתִי
שְׂפָתֵךְ שִׁתְּפָה

לַשָּׁוְא קוֹבֶרֶת
אֶת הַדֶּרֶךְ⁠
חָרֵב הַבַּיִת לְחִנָּם
מֵאַשְׁמָה
אֶל הַדְּחִיָּה הַמְּשַׁדֶּרֶת
הָאֵמוּן שֶׁלָּךְ אָבַד

בּוֹאִי וְנִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם
אֶל עָמְקֵי בִּינַת לִבֵּךְ⁠
מַנְגִּינָה שְׁזוּרָה בְּקֶצֶב
וְהַבַּיִת פִּזְמוֹנֵךְ⁠
לָמָּה לָנוּ זוֹ הַתֹּפֶת
מִשְׁאַלְתִּי הִיא תְּשׁוּקָתֵךְ⁠

וּבְקָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים
לוּחוֹת הַבְּרִית לוּחוֹת שְׁבוּרִים
וְהַכְּרוּבִים עוֹד לֹא נוֹגְעִים
וּבְקוֹלֵךְ עֶרְגַּת חַיִּים
פִּתְחִי לִי, רַעְיָתִי
קוֹלֵךְ אֶשְׁמַע...

פִּתְחִי לִי, רַעְיָתִי
 

שֶׁתִּהְיֶה שָׁנָה טוֹבָה
אֲבָל לֹא רַק טוֹבָה
אֶלָּא גַּם שׁוֹבָבָה לִפְעָמִים
שֶׁתִּהְיֶה מְתוּקָה
וְטִפָּה חֲרִיפָה
שֶׁתְּעוֹרֵר בָּנוּ אֶת כָּל הַטְּעָמִים

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה
מִי רוֹצֶה שָׁנָה קַלָּה?
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת בָּהּ יוֹתֵר חָזָק
וְשֶׁלֹּא תִּמָּדֵד רַק
בַּגִּיל וּבַזְּמַן
אֶלָּא גַּם בְּגֹבַהּ אֵלָיו נַגִּיעַ, בַּמֶּרְחָק

שֶׁתִּהְיֶה מְסֻכֶּנֶת
אֲבָל גַּם בְּטוּחָה
רְגוּעָה וּמְלֵאָת רִגּוּשִׁים
שֶׁתַּגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יְשָׁנִים
וּבַדֶּרֶךְ
תִּצֹּר חֲלוֹמוֹת חֲדָשִׁים

שֶׁתִּגְרֹם לָנוּ לִחְיוֹת
עִם הַשֵּׁדִים שֶׁמּוּלֵנוּ
בְּצוּרָה שֶׁכְּבָר לֹא נְפַחֵד
שֶׁנִּתְעַסֵּק קְצָת פָּחוֹת
בַּשְּׁטֻיּוֹת בְּתוֹכֵנוּ
וְיוֹתֵר בְּמָה שֶׁחָשׁוּב בֶּאֱמֶת

שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי נוּכַל
לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמֵנוּ
וְהַלֵּב יִתְמַלֵּא גַּאֲוָה
וְשֶׁתֵּרָאֶה מִבַּחוּץ
פְּרוּעָה וְסוֹעֶרֶת
אֲבָל בִּפְנִים תִּשָּׁאֵר שָׁנָה טוֹבָה

 

"ליפול אל זרועותיו המושטות

של אב הרחמן"

(אביתר בנאי)

א.

כֻּלָּם לוֹחֲשִׁים תְּפִלּוֹת כֻּלָּם

עוֹצְמִים עֵינַיִם חָזָקחָזָק שֶׁלֹּא

לִרְאוֹת דָּבָר, רַק דְּמָעוֹת וְלֵב

נִשְׁבָּר.

וְקוֹל. דְּמָמָה. דַּקָּה

בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב אֲנִי

רְחוֹקָה.



ב.

הַרָחוֹק הַזֶּה צָרִיךְ לְהַכְאִיב

כְּמוֹ גַּעְגּוּעַ יָשָׁן אַךְ עֲדַיִן

מַשֶּׁהוּ חָשׁוּךְ נָעוּל. אֵין

תְּשׁוּבָה. לִפְעָמִים

יָדַיִם מוּשָׁטוֹת אָב הָ

רַחֲמִים



ג.

וְכַמָּה סְלִיחוֹת רָצִיתִי אֵלֶיךָ

וְלֹא הָיוּ בִּי מִלִּים

(מתוך ביכורים)

גֶּשֶׁם בְּחוֹדֶשׁ אֱלוּל הוּא מַלְאָכִים חוֹפְזִים

שׁוֹטְפִים בִּדְּמָעוֹת אֶת הָרְחוֹבוֹת

מְצִיפִים אֶת כָּל מִשְׁקְעֵי הַקַּיִץ

הַנִּרְמָסִים תַחַת מְכוֹנִיוֹת חַסְרוֹת שְׁלִיטָה,

סוֹפָם לְהִשָׁטֵּף בַּשֵּׁנִית אֶל בּוֹרוֹת הַנִּקּוּז

בְּיוֹם שֶׁיַגִּיעַ אַחֲרוֹן לִנְהַר פְּרָת.

הַגֶּשֶׁם בְּאֱלוּל הוּא רְקִיעִים

נִבְקָעִים לִצְלִילֵי שׁוֹפָר

וְדִמְעוֹת בַּעֲלֵי תְּפִלָּה

שְׁפוּכֵי לֵב וָעֲנִיִּים מִמַּעַשׂ

סוֹפָם לַעֲבוֹר בַּתָּוֶךְ מוּל הַמֶּלֶךְ

לָשֵׂאת אֶת כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.

גֶּשֶׁם אֱלוּלִי הוּא שָׁלוּחַ מֵעִמְּךָ

לְטַהֵר אֶת הָעַרְפִּיחַ וְהַחוֹם הַנּוֹרָא

לָגַעַת בְּכָל פָּעוּל, לְהַרְטִיב כָּל יְצוּר

לָדַעַת אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי חָלֶד

שֶׁסוֹפָם בְּרִגְבֵי אֲדָמָה מִתְלַחְלַחַת

מִדְּמָעוֹת אֱלוּלִיוֹת עֶרֶב הַמְּלוּכָה.

בַּשָׁעָה הַבּוֹכִיָּה הַזֹּאת, נִפְתְּחוּ דַּלְתוֹת

בֵּית הַכְּנֶסֶת, וַהֲמוֹן הָאָדָם בִּקֵּשׁ

לִמְצוֹא מַחֲסֶה מִפָּנֶיךָ.

רַק צִפּוֹר אַחַת מְקַיֵּצֵת

זִמְּרָה לְךָ עַל בַּד דַּקִּיק

שִׁיר תְּהִלָּה

עוֹבֶרֶת לְפָנֶיךָ

כְּבַת מֵרוֹן.

(מתוך ביכורים)

תודה רבה באמת...
לא יודע.. יש שם הרבה דברים ולא הספקתי להסתכל בזה ברצינות.
אולי פייטון?

(אני פשוט אמורה לא לשמוע שירי אהבה למיניהם)

בלי קשר לאיזה סוג שיר הוא

ואין לי כוח

אבל אני צריכה את השיחה הזאת בעצמי

לא תמיד המצב רוח ישאר אותו דבר

קלטת את הקטע

עדיין נחשב?
אפילו שטכנית כן הייתי ערה בשעה הזאת, לא הייתי פה פשוט

חשבנו עלייך לפני כמה דקות~

רפואה שלימה נשומה.

 

נזכה לראותך מחר?עדכני בפון..

עניתי לך נשומית