פורום נסיונות פעילים (עמוד 1347)

שאני לוקח כרית

 

צועק ובוכה לתוכה את כל מה שטעון בי

 

ועכשיו תנו לשרשור הזה להיקבר

בהכללה

הרבה זמן לא כתבתי משהו כזה ארוך של כל המחשבות שרוצות בראש באותו רגע. יש פה כבר יותר מידי אנשים שמכירים אותי במציאות ופחות נחמד.
@חדשים אל תכירו בחיים יותר מידי ניקים. זה הורס את הקטע.

אז אולי נתגבר על עצמי קצת וכן נכתוב פתוח למרות הנ"ל.

בא נחשוב.
היה היום סביל. מה שבטוח יותר טוב מהחרא של אתמול בערב. אתמול בערב די לא שלטתי על עצמי וגרמתי כמה נזקים (עם חיוך על השפתיים. כמו מפלצת). נו נו גם זה יעבור.אני מקווה.
יש ספר כזה על חרדות שקראתי. ספר נחמד שעזר לי להבין כמה דברים על אנשים סביבי.
השבוע התחלתי לצייר את עצמי וחידדתי את כל העפרונות הצבעוניים וזה די הרס לי את הידיים והתחלתי ויצא נהדר אבל אז הביביסיטר הגיע ואחכ נגמר לי המוזה להמשיך אותו. צריך שמישהו יושיב אותי בכח לסיים אותו כי אם לא זה אומר שסתם נהרסו לי האצבעות וזה חבל.
לאחרונה אני משתמשת הרבה במחלה נהדר. זו מילה נהדרת.
(קרה משהו שאני לא יודעת איך להגיב לו. אני מניחה שפשוט צריך להמשיך כרגיל אבל זה מתסכל)
השבוע ביום שלישי הלכתי לכותל והיה לי ממש עצוב לראות את הכותל ולא בית מקדש דווקא אז הדמעות שבדכ בורחות החליטו שעושות פרנציפ ולא יוצאות.
אין מח לדמעות האלה.
זאת יכולה להיות חתימה מעניינת. אין מח לדמעות. הן בכלל דומם למה שיהיה להן מח. שוליינית את מח.
רגע אז רציתי גם להגיד שמה אני יעשה בלימודים. איך אני אחיה בלי ירושלים לפחות פעם בשבוע. היא תהיה רחוקה ממני כרחוק צפון ממזרח.
ובכללי לימודים למי יש כח לזה.

לילט

כשהם מעקבים אותי ליותר משעתים,
ולא יוצא מזה כלום בסוף,
המבטים והחיוכים שלהם נראים לי מעצבנים פתאום.
במיוחד כשזה מהצד

משהו רוצה פינג פונג? או ארץ עיר?
או כל משהו אחר מענין ולא חופר מדי

לילה טוב


(צע בכל העצבונות וכו)

מאד מאד,
ואז בשלב מסוים אני נפתחת בפני אנשים,
ונהיית יותר עמוקה וחושפת יותר על עצמי,
אבל אז אני בבום מסתייגת וחוזרת לנקודת ההתחלה.
או אפיחו נהיית קריריה ממש בפעמים הבאות.
אני לא מסוגלת להפתח, באמת.
זה קשה לי.

בעקר את עצמי

לקרוא בחושך לא מזיק לעיניים.
זה פשוט מאמץ אותם יותר, וכמו כל שריר, חיובי לאמץ אותו.