פורום נסיונות פעילים (עמוד 1372)

בעע.

איזה כיף להיכנס לסרטון של הקפות שניות בהר המור,לראות את כולם מזיעים ולהגיד איזה כיף שאני בבית,למרות שאתמול הזעתי בחתונה.
מה שלום כבודכם?

שהרי
אם לא תצא מדלת אמותייך
איך תשאיר מקום למשהו להיכנס אלייך?


א.
רק כשהולכים על רצפה שמשמיעה רעש בעת הליכתך עליה אתה מבין כמה רעש הליכה מפיקה.
כמה צלילים יש בצעד, כמה ניגון יש בתקתוק המקצב הזה על רצפת העץ.
כמה הרעש הזה חסר בעת ההליכה על השטיח ואיך הוא נהיה מהודהד יותר, עמוק יותר, פנימי.

ב.
(איך אני יודעת שהזמן זז? עוד מעט יעברו שנתיים. והרי אמרתי לו, שנתיים.
אז עוד מעט יעברו שנתיים ומידי פעם אני עוד מסתכלת בפייסבוק שלך לראות אם משהו השתנה, מה שלומך, איפה אתה בעולם.)

ג.
יש מעלי חלון בגג ומעליו שמיים של שחור, כל כך הרבה שחור.

ד.
אתה, אני, ברכב לכיון הדרום. חושך מכל הכיוונים, מוזיקה שקטה, אנחנו מדברים את כל השנים שלא הכרנו.
עוצרים. פורשים שמיכה. מוציאים משהו לאכול.
אנחנו מתכרבלים יחד ומביטים לשמיים. יש מטר של מטאורים עלינו והלב שלי נופל באודיטוריום הצלעות החלול שהוא נמצא בו. עכשיו כבר מלא.

ה.
אני חיה בשביל הרגעים האלו, של הלילה.
כולם ישנים ואני ערה וחושבת ומרגישה את השקט זורם סביבי, כמו ערפל על הרצפה, נע באוויר הקר שבגובה כפות רגלי.
כשהרגל שלי צונחת מהספה, משהו בבריכת הערפל מופר ואני מצליחה לראות אדוות-אדוות של ערפל נעות מן הנקודה בה רגלי הנמיכה.

ו.
[ זה המקום שאני משאירה בשביל השקט שצריך להיות בשרשור.
גם לשרשור מגיע שקט רקע, כמו מוזיקת רקע. רק שקט. ]

זה מרגיע בקטע פסיכי.

-מה המשאלה האחרונה שלך?
-למות

נראה לי שזה לפנות בוקר או בכלל לילה.

הולך להיות כל כך כיף!

אין מאושרת ממני בכל העולם!

 

//

..

תכלס, הכי מתאים שזו תהיה אני.

זה היה אפילו קצת מביך לא להתנדב.

ואני גם לא יודעת בעצמי אם יש עניין שלא.

אולי משהו יזוז, אם כן

אופ
בופ

השם

מי בכלל מאמין בקארמה?

 

או שבעצם יש?