פורום נסיונות פעילים (עמוד 1937)

כולם שונאים אותי.

לאף אחד לא אכפת ממני ומהרצונות שלי.

לא מעריכים אותי.

לא באמת מכירים אותי.

אנשים לא רוצים להיות בסביבתי.

 

חיים קשים.

 

אבל זה די הדדי,

גם אני לא רוצה להיות עם אנשים ולא אכפת לי מאף אחד.

 

יופי טוב לי.

ונכתוב

גם אתכם זה בטח מעניין.

חתונה חתונה חתונה

אבל לא צריך לטפס את ההר קודם

בואו נעשה שירשור של בכותרת..

חייבת לשבור משו.

כי זה נכנס מידי להפנים
@זר לעצמי
תכתבי שוב

שצריכים אותי נזכרים בי.

אבל אבוי אם אני לא יעשה את זה..

תשמעו שיש לי משפחה מתוקה!

תדמיינו סידור שנופל לאט לאט, דפיו מתנופפים ברוח, נתלשים ומתרחקים באוויר הערב השקט.
תדמיינו פתיל ציצית מונף ונהפך בצניחתו החופשית למטה, ונותר התכלת מזדנב אחרון. טלית ששיפוליה נופלים אחריה, ושבים לאוויר לרגע קט בפגיעתם בקרקע. יד כורכת רצועה אחר רצועה של תפילין של יד, אחת שתיים שבע ושלושה סיבובים. מכונית דוהרת והכל נעלם.
דמיינו שמיים כחולים הפרושים לכל האופק, וענן אפור קטן בקצה, מתרחק קמעא קמעא ולאחר מכן סוער ומתנשא על כל המרחב הנראה. דשא ירוק ורענן המכוסה טל, וגוויות של ציפורים נושרות מהשמיים. בית עם גג אדום בקצה, שמהבהב אט אט ונעלם ממראה העיניים.
עכשיו דמיינו נקודה שחורה במרכז. קטנה, חסרת משמעות. תכנסו רגע לנקודה ותבינו שהיא הכל, היא משתלטת על הכל, לא מסוגלת לנשום. תצאו החוצה, תשארו ממוקדים - הנקודה קטנה. סתם דמיון מפותח. למי בכלל אכפת מהנקודה הזאת? זאת לא נקודה אפילו, סתם חצי נקודה, כתם שהוא הפרעה ברצף הזו והחלל, שמחפש את עצמו ואת הדרך לשלמותו.
וגל של ים שמעיף הכל ומטלטל את העולם ונושמים עמוק ולא מבינים והעיניים צורבות בכאב השורט הזה של המלח שנזרה על הפצעים והריח מנקה את הנשמה ופוקחים עיניים ויוצא החוף. ופתאום מכוסים בוץ מכף רגל ועד חזה (כי לב אין). והנקודה עדיין שם ומחפשת את השלמות ולא רוצה למצוא בכלל כי מפחדת וזה מסוכן מדי. והשביל פתוח בפניה, הדשא של השביל ירוק-עז-צבע-של-חיות, אבל זה בטח מסוכן מדי ומי בכלל הרשה לנו ללכת לבד ואין פה מעקה אז מה עושים.
(גם אני נקודה).
(אממ, תגידו בבקשה אם קראתם ויש סיכוי שאני ארצה לשמוע את זה)

מה הוא שוכח את המפתח למחסן?

תגידו לו לאן הטרמפ!
ורצוי לפני שהוא נוסע