2009- כיתה ד'. ריב ענק עם מישהי מהכיתה (שדווקא חיבבתי). אחרי שבמשך ארבע שנים סבלתי מהצקות יומיומיות שכללו מילים וגם קצת מעשים, השיא הגיע בזה שדחפו אותי וקיבלתי מכה. כמובן שצעקתי מתוך בכי (אני אומנם שקטה, אבל אני לא פראיירית, אף פעם לא הייתי), ובסוף הלימודים הודעתי לאימא שלי שהגיע הזמן לטפל בזה. היא טיפלה בזה. בגיל עשר הייתי ילדה סגורה, מפוחדת, דאגנית. הכרתי רק שירים של אברהם פריד וכל הספרים שקראתי היו של חיים ולדר (חוץ מסדרת ספרי האסופית שקראתי בכיתה א'). חנה עוד לא נולדה, צופיה עוד לא נולדה, תהילה עוד לא נולדה. כן גרנו כבר בבית הזה. היו לי שתי חברות ממש טובות (אני לא בקשר עם אף אחת מהן היום). הלימודים היו דבר זניח, פשוט כי הוצאתי מאיות בהכול בלי ללמוד (ככה זה כשאת מחוננת. זה מתנקם בך בעתיד, אל תדאגו).

2019- סיימתי עם הדיכאון ועם הכדורים. אני מתמודדת עם פוסט משבר ולכן מחפשת טיפול חדש כדי לסגור את הפינה הזו וללמוד להתמודד עם העולם. כותבת כמעט כל יום, אני מדברת על הכול כמעט עם כולם. אין לי חברה הכי טובה, אבל יש לי כמה וכמה חברות. אני בבית, אבל קמה מהמיטה בבוקר ועושה דברים. מתכננת להתחיל לעבוד בקרוב. כבר הספקתי לסיים תיכון עם תעודת בגרות סבירה בהחלט יחסית לכמות הזמן שלמדתי, עברתי המון טיפולים מסוגים שונים והכרתי אנשים מרתקים ממש. התחלתי תהליך של הוצאה לאור של הספר שלי והפסקתי אותו. התחלתי בית ספר גבוה לכתיבה וגם אותו הפסקתי. סובלת ממיסופוניה אבל מתכננת להבין איך להיפטר ממנה. החרדה עדיין מלווה אותי, אבל לא ברמה שאני חושבת עליה יום יום. יש דברים שאני עושה בלי להתלבט, כמו לנסוע באוטובוס. החברה הכי טובה שלי היא אימא שלי, ואני שמחה מזה.

2029 (מה שאני מקווה שיקרה בעז"ה)- נשואה, אימא לחמישה-שבעה ילדים. גרה בירושלים או איפשהו באזור קרית מלאכי, תלוי במשפחה ובכמה ארצה להישאר קרובה לאימא. עובדת במשרד מעצבי פנים עם וותק של שבע שנים (קצת במשרד, הרבה עבודה מהבית). מנחת NLP ומשתמשת בכתיבה כדרך לתקשר עם התת מודע. אולי כבר אפרסם ספר או שניים (או שלושה). נוהגת (עברתי בטסט ראשון אמן), מדי פעם לוקחת קורסים בדברים שמעניינים אותי כמו איפור, בישול ואפייה, תפירה וכאלו דברים. כמובן ממשיכה לצבור ידע וניסיון בתחום הטיפול. אולי אנחנו מגדלים כלב. המיסופוניה לא מפריעה לי מלבד בתקופות של לחץ, אבל זה הגיוני ואני יודעת איך להתמודד עם זה. החרדה לא מלווה אותי, וכמובן גם לא תחושות דיכאון. יש עצב וכאב מדי פעם, אבל רק כנקודות קטנות בזמן. אנחנו חלק מקהילה, יש לנו חברים טובים. כבר הלכתי לכמה הופעות של קרן. הילדים בחינוך ביתי או בבתי ספר מיוחדים שנבחרו בפינצטה (לפחות חלקם).

יאו הלוואי

ממש גרמת לי לקנא ולרצות לעשות גםאשליה

אבל עשר שנים זה מלא זמן לכל כיוון

אפשר גם פחות. אני אשמח לקרוא

ריעות.

אני בקלות יכולה לכתוב פסקה שלמה על כל שנה מחיי...

את באמת זוכרת?אשליה

את נותנת לי דרייב לכתוב באמירה הזו, אכתוב בעז"ה מקוה הערב

יש לי זיכרון ממש מוזרריעות.

או שהוא מדהים או שהוא איננו

תייגי אותי

אם אכתוב,אשלח לך,לא נראלי שאעשה אתזה פהאשליה

מה מוזר בו?

אוקיריעות.

שלפעמים הוא עובד ממש טוב ולפעמים לא עובד בכלל. יש לי נטיה לזכור דברים זניחים לחלוטין ולשכוח מה שחשוב

מזכירה לי מישי..היא זוכרת הכל הכל,זה יכול להיות די נוראיאשליה

לעצמי זה נוראיריעות.

אני זוכרת כל מקרה הכי קטן שכאב לי. ובדרך כלל הזיכרון שלי גם מעצים הכול.

אני אניהנורמלית האחרונהאחרונה

גם רוצה, אם תחליטי שזה לחשיפה

וואומיכל318

כל הכבוד על המחשבות לעתיד!
וכל הכבוד על ההתמודדות של העבר ושל ההווה!🥇🏆

(נ.ב ראיתי את מה שרותם סלע עשתה של ה 10 שנים ונישאר לה בדיוקקקק אותו פרצוףףףף!!)

תודה

ריעות.

את יודעת כמה טיפולים היא עשתה בשביל זה?

אני אוהבת אותך. והתוכניות שלך והתפקוד שלך מדהים בעיניאביגיל~!

את בעצמך מדהימה♡♡

תודה מהממת ♥ריעות.

העתיד שלך נשמע מגניבבוז

הלוואי שגם יהיה כזהריעות.

זה כבר תלוי את יודעת במיבוז

כן. באלוהים.ריעות.

וגם בעצמי, ברור ;) אני עובדת על זה

כל הכבוד