(שוב חצב. אתה מביט בו
במבט חטוף, כאדם בשעונו
בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים
בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.
עננים כאלה הופכים אותך לנביא־יהיה־גשם
לשעת נבואה קלה, בלי יסורים.
ויש מערה קדושה שבה נרות דולקים גם ביום.
ויש שולחן בירושלים שעליו מונחים
משקפיים על ספר פתוח באור אדמדם.
ובלילה כשבני אדם ישנים,
יוצאות נפשותיהם העתיקות
מן הגופים, כאז וכתמיד,
כל אחת אל מקומה הקבוע באר ריקה משלה,
שרק היא שלה.)
(יהודה עמיחי)
אני אוהבת את השירים שלו. לא משנה איזה.
בעצם קצת כן.
שוב לילה.
אתה מתהלך כשטוף־ירח
או כאדם הפוזל אל האור
ואתה עייף. עייף כמו אחרי שנים
של גלות איומה. ואתה
עייף כמו אחרי שנים של דלות
איומה אתה צורח מתוך ערות.
שוב לילה. אתה מביט בו מהחלון
ורואה חושך. ורואה כוכבים
שמקרוב הם שמשות גדולות, ומרחוק
הם נקודות שעל אחת מהן
אולי צוחק נסיך.
ובשבילך הם עולמות אחרים מאיימים
שוב לילה, הנשמה
יוצאת מהבטן המכווצת ושוב
רבה עם אלוהים.
היא לא רוצה לחזור
אתה רוצה שהיא כן
תחזור
אתה רב עם אלוהים,
שוב, לילה.
שוב אלוהים.
הי, אשכרה כתבתי שיר שלם מההתחלה עד הסוף והוא ארוך יותר משני משפטים
היה לי משהו לכתוב והוא נעלם.
אה, כן
רציתי לכעוס על זה שאלוהים נדחף לי בכוח לשיר הזה. בכלל לא רציתי לכתוב עליו והוא נדחף בלי בושה.
אין לו בושה, אף פעם.
צריך להשמיד את הזיכרון שלו מהמילים שלי.
אבל למה להילחם בזה, אלוהים נדחף כבר שנים לאינספור שירים של כולנו, אני לא צריכה להיות מיוחדת ולהתעלם ממנו
(היום, ביום הזה הפשוט,
הרשה לי אלוהיי לא לראותו כלל
ולא לקרוא בשמו)
(רבקה מרים)
(עוד שיר מדויק. מה יהיה עם השירים המדויקים, הם מנסים להרוג אותי תגידו לי)