פורום נסיונות פעילים (עמוד 2728)

הלך השכל.

ואפשר להתנהג כמו בני אדם , זה לא מזיק.

איכ

שרנו בערך שבעה שירים ואז המשכנו לאלבום הראשון של שולי רנד, ומשם לאלו שאנחנו זוכרים בעל פה מהאלבום החדש.

זה היה מאוד משעשע, לי לפחות. שרתי ממש כל בית ופזמון. שולי רנד מילא, כבר שנים שאני אוהבת את השירים שלו, אבל שירי שבת? שמרו שבתותי, מה ידידות, י-ה אכסוף (עדיין לא יכולה לכתוב את המילה הזו כמו כל בנאדם נורמלי). קיצור. מצחיק.

גם כשאני שונאת את אלוהים או לא מאמינה שהוא קיים, אני שמחה בשביל אלו שמרגישים שהם עושים את הדבר הנכון. כל עוד אף אחד לא מפריע לכם לעבוד את השם בדרך שלכם, למה שתפריעו לאחרים לעשות את זה? 

(וגם סתם ככה שכל העניין הזה קסום ומופלא והלוואי והייתה לי אישיות מתאימה, או מספיק כוח ורגש בשביל זה)

(זה לא חדש, כבר כמה שנים שאני טוענת ששם מקומי שייך)

(לא, זו לא קריאה לעזרה ולהחזרה בתשובה. כרגע טוב לי במקום שלי)

אני חושבת שהשנאה לאלוהים\ התכחשות לקיומו אצלי נובעת מהמיסופוניה. באמת. עברתי דברים בחיים. דברים כואבים שעד היום מונעים ממני לחיות את החיים כמו שצריך, אם בכלל. וואלה, לא כועסת. מבינה. כפרת עוונות, זה מלמד דברים חשובים, מחשל. עד למיסופוניה.

באמת. זה סבל שאי אפשר לשאת אותו. לא מדברת איתכם על חצי שנה- שנה שבה לא כיף לשבת ליד אחרים. מדברת איתכם על למעלה משבע שנים שבכל פעם שאני נמצאת בסביבת אנשים (ות'כלס? בעיקר אנשים ספציפיים, איש ספציפי מאוד שבמקרה גר איתי באותו בית), תוך פחות מחצי דקה התגובה האוטומטית שלי היא לקום, לסגור את עצמי בחדר ריק, לקלל עד כלות כל הכוחות, לבכות בכי היסטרי, להרביץ לעצמי ולהתפלל לאלוהים שיהרוג אותי.

הוא יכול למנוע את הסבל הזה, נכון? הוא יכול לסדר שאני אתחרש פתאום או שיהיה לי מספיק כסף וכוח ללכת לטיפול. אבל הוא לא עושה את זה. זה נטו סבל בעולם הזה.

אז כל אלו שמחרטטים אותי על חופש בחירה ואלוהים לא מעניש מייד- כן, תודה, שמענו. העונש הזה, ואין לי ספק שזה עונש, משגע אותי והוא הגורם לסבל העצום, ולחוסר היכולת לחיות.

אז תודה, אלוהים, אם אתה שומע, אם אתה שם. תודה שאתה גורם לי להתנער ממך עד שיום אחד לא יהיה אכפת לי ממה אסור ומה מותר ואני אקח את עצמי בידיים.

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".