א.
הגעתי למסקנה שצריך להפסיק להשוות בין אבלות של תשעה באב לאבלות של - ובכן, אבל.
לא כי זה שונה. להפך. זה בדיוק אותו הדבר. כשם שהאבל אונן כאשר מתו מוטל לפניו - אף אנו לא מקימים חלק מהמצוות אשר אנו רגילים לקיימן בכל יום.
אנו יושבים על כיסאות נמוכים, ומתאבלים על חורבן בית המקדש.
או לפחות מנסים. בשבת דיברתי עם חברה שלי על הנושא הזה, והיא פלטה לעברי: "מה יש לך, מאיפה לך לדעת מה זוהי אבלות? ישבת פעם שבעה?! לא! נהרג פעם מישהו שהכרת?! לא! אז? סתם כי את פועלת למען המקדש את יודעת איך זה להתאבל?!".
חוץ מהעניין הפעוט שכל ההאשמות שהיא הטיחה בי לא היו נכונות - הקביעה האחרונה שלה ממש הפריעה לי.
מה, רק מי שפועל למען המקדש יכול להרגיש את החסר?!
אך במחשבה שניה, הסכמתי איתה.
ב.
אולי מוטב שאני אבוא ואסביר את עצמי. הכוונה שלי היא ממש לא כמו שהיא נשמעת בהתחלה.
במחשבה שניה, כל משפט שלי לא נשמע כפי שהוא בהתחלה.
זה לא הולך ככה, אלא להפך. ואני אסביר:
אתמול, בקבוצה מסוימת שאני בה, התנהל דיון על המשפט "בית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים הוא בנוי מדמעות". האם העיקר הוא הורדת הדמעות או האבנים, ומה הצעד המשמעותי יותר.
המסקנה של אחד המתדיינים שבתה אותי - זה לא שמי שמוריד עליו דמעות חזקה עליו שהוא בונה אותו, אלא שחזקה על מי שבא וטורח ופועל - שקל וחומר שהוא מוריד דמעות עליו.
כלומר, העיקר הוא ממש לא הדמעות. העיקר האבנים, העיקר העשיה.
ואיזו עשיה אתם עושים למען בניית המקדש?
ג.
כל שנה, תשעה באב שובה אותי בתערובת מוזרה של רגשות.
מצד אחד - אבל. מצד שני - זה אבל שאני מקיימת בכל ימות השנה. והוא גם לא פתאומי, ולא יכול להתקצר אם הוא בערב חג.
זה גם אבל על נושא שבוער בי ושאני פועלת למענו בכל השנה, כך שאין חידוש בעיני בתשעה באב. אולי רק שגם אנשים שבדרכ פחות אכפת להם שמים לב. אולי.
בכל מקרה, אני אף פעם לא באמת יודעת איך להתייחס לתשעה באב.
אבל על החורבן?
שמחה שאנשים מתעוררים?
אולי רק עצבות ונואשות מכך שלמרות כל המאמצים שהשקענו עדיין לא הגיע הבית?
אני לא יודעת. קטנתי מלהכריע בסוגיה שכזו. אבל בעזרת ה', בשנה הבאה, לא נצטרך את ההתלבטות הזאת יותר.
שנזכה לבנותו במהרה בידינו!
