פורום נסיונות פעילים (עמוד 3896)

@קיבוצניקית ו@תהיללווששששש

לא נחפור שם.

דברו פה.

מה!?!?!?!

מכנסיים?!?!?!?!

זה היה לפני כמה שנים.

ישיבתי על הספה בסלון, שבוז מהחיים מדפדף באיזה עיתון עתיק יומין.

זה השבוע השני שאני בבית אחרי שעפתי מהישיבה הרביעית אולי שלא התאימה לי בכלל, כמו הקודמות.

אבא התיישב לידי. "מה קורה ילד?" הוא הסתכל בי במבט ארוך כזה שלא הבנתי את פשרו.

העפתי אליו מבט בחזרה. "לא יודע" עניתי קצרות. 'לא יודע' זה צמד המילים הכי שגור על לשוני.

לא יודע למה אני כאן. לא יודע למה אני לא לומד עכשיו ולא לומד בכלל. לא יודע מה רוצים ממני. לא יודע מה אני רוצה מעצמי.

'לא יודע'.

"תראה" אבא קטע לי את המחשבות, מדבר ברכות, "אני יודע שנמאס לך לשמוע על ישיבות חדשות" הסתכלתי עליו בעייפות, באמת נמאס.

ידעתי מה הוא הולך להציע לי. עוד ישיבה "מדהימה" שאני בטוח יצליח בה. גיכחתי בלב.

"נצח. אתה יודע שזה לא לעניין שאתה מסתובב בלי מסגרת." שוב המבט הזה של אבא,  "בוא רק נבקר שם, ואתה תגיד את דעתך. בסדר?" 

אבא נקב בשמה של הישיבה. וסיפר שהוא מכיר את המנהל ואת ראש הישיבה וחלק מהצוות, והם מקסימים ואני בטוח יהנה שם.

אני אוהב את אבא. אני יודע שהשהות שלי בבית בלי מטרה מאוד מציקה לו. הוא מפחד. מפחד עלי. החלטתי לנסות. ולו רק בשביל אבא.

למרות שאינלי כח בכלל.

****

ישבתי מאחורה ליד החלון. בוהה בנוף החולף. 

אבא נהג ואימא ישבה לידו. הם דיברו ביניהם כל הדרך. אני לא טרחתי להקשיב.

הרהרתי בישיבה הזו, פחדתי מהמפגש הצפוי לי עם ראש הישיבה. פחדתי שהוא יגלה שהידע שלי הוא באסימפטוטה ששואפת לאפס.

פחדתי להתבייש. פחדתי לבייש את אבא. חשבתי מה יהיה איתי, לאן אני עוד אגיע, לאיפה עוד אפשר להתדרדר.

"הגענו" אבא פתח את הדלת שלי. "בכבוד בחורצ'יק". יצאתי באיטיות, סוקר את מבנה הישיבה הרחב.

"בוא נצח. מחכים לנו" האיץ בי אבא. צעדתי מאחורי ההורים שלי בשתיקה. איפה עוד נשמע דבר כזה שבאמצע זמן חורף מנסה בחור להתקבל לישיבה. הודיתי לה' באותו רגע שאף אחד לא בחוץ, רואה אותי בקלוני.

ראש הישיבה היה אדם חביב עם כרס עגולה קטנה שחייך הרבה. הוא שאל אותי הרבה שאלות על עצמי ועל התחביבים והחברים שלי.

לא ניסיתי לצאת קול ולא ניסיתי למצוא חן בעיניו. גם ככה נמאס לי מהחיים האלה של; לך לישיבה, עוף אחרי חודש, חודש בבית, מצא ישיבה חדשה, עוף..

אמרתי לו את האמת בפנים. הגמרא לא מעניינת אותי. היא סינית בשבילי. אני לא טוב בלשבת וללמוד. אני אוהב לזוז. מה שמעניין אותי זה איך להתגונן מפני תוקף, ספרי מתח, גיטרה, רישום בעיפרון, כדורגל, שירים. נמאס לי לנסות להצליח ולא להצליח. אז אני עושה מה שבאלי. הוא דווקא היה נחמד ולא הראה שזה יוצר עליו רושם כלשהו. אני שונא את הכנות המזיקה שלי. אבל אני חייב ליידע אותו לקראת מי הוא הולך. ועם מי הוא יתמודד אם הוא יקבל אותי. תכלס לא ידעתי מה הרושם שהשארתי עליו.

רק יצאתי משם המום שהוא לא שאל אותי שאלת ידע אחת לא בגמרא לא בחסידות לא בהלכה. כלום. אם הוא היה שואל.. היה נוצר מצב נורא עגום, חשבתי. יושב לפניו בחור שבהיקף הידיעות שלו אתה משייך אותו לכיתה ה'.. כנראה אבא עדכן אותו שלא מומלץ לו לנסות אותי בזה.

אימא חיבקה אותי כשיצאתי ושאלה איך היה. אני שונא שהיא מחבקת אותי ליד כולם. אני לא ילד קטן כבר. ולא משנה כמה תסביר לה שזה מביך ולא נעים, היא מתעלמת. הפעם גמני התעלמתי. לא היה לי כח להתווכח איתה.

רציתי רק הבייתה. את הכרית שלי. לישון. להיעלם.

הייתי בטוח שזה היה רק ביקור נימוסין בישיבה הזו ולעולם לא אראה אותה יותר.

***

עמדתי ברכבת חבוטה מחכה לרדת. אוזניות שאחותי פירגנה לי תקועות לי באוזניים. אם פי בכיס. תיק גדול. לא היה לי כח לחשוב.

ידעתי שאם אני לא יעמוד אני אפספס את התחנה, כיאה לכישרוני. ירדתי מהרכבת ממהר לכיוון התחנה המרכזית של האוטובוסים. משם האוטובוס שאמור לקחת אותי יוצא. בבית אבא הסביר לי איך מגיעים אחרי שסירבתי שיקח אותי. אני ילד גדול, טענתי. אני יכול להסתדר לבד בדרכים. ולא אני לא אקח טרמפים. בסדר.

בכניסה לתחנה היה בידוק בטחוני. לפני הייתה בחורה שעברה בלי להיבדק "אני לומדת בבי"ס ***" אמרה תוך שהיא עוברת.

ניסיתי גם. "אני לישיבה" אמרתי תוך כדי שאני עובר.

"חזור לפה מיד!" רעם עלי המאבטח.

"אני, אבל--" התגמגמתי

"אני אמרתי שתחזור! פעם שניה! אתה לא שומע כי יש לך אוזניות? אתה שומע.."

חזרתי אחורה, כובש את פני למול כל המבטים לצידי.

"שים את התיק שלך, יופי." הוא ציווה.

"כאן זה לא הבית ספר שלך, זה לא פנימייה. אתה לא עושה מה שבאלך. הבנת?"

הוא היה כ"כ לא נחמד. ודק בכל התאים ביסודיות. כאילו אני סוחר נשק או סמים לפחות.

אספתי את הדברים שלי והתחלתי להתקדם לכיוון האוטובוס.

באיחור מה קלטתי שהוא עוד חצי דקה יוצא. 

הספקתי לראות את העשן שהוא השאיר מאחור.

אוףף איזה מעצבן המאבטח הזה! שילך לעזאזל! בגללו פספסתי! עכשיו לחכות חצי שעה.

הסתובבתי במרכזית חסר מעש. בוהה באנשים שעוברים. קונה קולה. גומר אותה בדקה. מנסה ליצור מהפחית מטוס. זקנה אחת מתלוננת שזה צורם לה. מתנצל. זורק את שברי המטוס על הריצפה. הזקנה מתלוננת שאני מלכלך. זורק לזבל. שוב מתנצל. 

בסוף אחרי זמן שנדמה לי כמו נצח הגיע עוד אוטובוס. דחפתי את התיק לתא מטען. עליתי.

חיפשתי את הכסף שלי שעה מול הנהג. הוא התעצבן.

שילמתי.

התחלתי להתקדם לכיוון מקום שנראה לי נחמד.

"גבר! וואלו!!" הסתובבתי בתימהון.

אתה לא צריך עודף?

חזרתי. מתעלם מכל המבטים שמשוגרים אלי.

התיישבתי סוף סוף במקום.

מעביר שיר.

"בחור, אתה דופק לי בכיסא אכפת לך להפסיק?"

אופס. אני מתופף לו על הכיסא בלי לשים לב.

מתנצל.

"הי נהג תעצור!!" פתאום קלטתי שפה אני צריך לרדת. 

הפעם הוא התהפך עלי. "תצלצל!! ותשים לב בבקשה מה קורה סביבך! ואל תשכח שיש לך תיק במטען!"

אופסי. באמת שכחתי מהתיק שלי.

ירדתי בזריזות. מקווה שלא אפגוש לעולם את הנוסעים שראו אותי ככה

התחלתי לצעוד לכיוון הישיבה. חושב לעצמי שכבר ההתחלה של הישיבה הזו התחילה גרוע.

אבל מה אכפת לי, ניסיתי לנחם את עצמי. גם ככה הכל ייגמר בסוף.

המשך (אולי) יבוא.

מוזמנים להגיב אם קראתם עד כה.