אתמול המורה שוב קראה לי לשיחה,
שאני שוב על הכוונת וכו וכו
ההיתי מפוחדת,התכווצתי
אבל..כלום לא בידיים שלי ויהיה בסדר
היום..לא התייחסתי לפון הגורטאה שלי
אחרי איזה מליון שנה שהוא זרוק בתיק
אני מציצה בו
ורואה 6 שיחות
2 בותק
2 מספר שאני לא מכירה
1הודיה
1 המורה חיה קליין
הלב שלי מתחיל לדפוק
היא אמרה אתמול שיש שמועות עליי שוב
הלב שלי צנח
דבר ראשון אני מחייגת אליה-כמובן תפוס
ישר התקשרתי לבותק ואמרתי לה שהמורה התקשרה..מהמתח התחלתי לבכות..
היא ל מספיק בוגרת כדי להבין באיזה מצב אני נמצאת..היא רק צחקה עליי
..מילא
אני מתקשרת למספר הלא מזוהה הזה
עונה לי חורה בשם אביטל
היא אומרת לי..זוכרת שסיימתי את הבצפר לפני שנתיים? אני אביטל**** ..
כשאת ההית בט' אני ההיתי יא'
ואז היא ספרת לי ככה במילים האלה:
"לפני 3 שנים בערך..ההינו במחנה,ואמרת לי שם משו..שלא יוצא לי מהראש..
משו שאני 3 שנים הולכת איתו על הלב שלי כועסת,פגועה ואולי אפילו..מקפידה
שאלת אותי למה אני לבד.."
ומהצד שלי"
|לב פועם|
|כן,אני נזכרת|
|וכן. אני נזכרת שהיא הייתה ילדה בודדה. ושקטה. וחמודה כל כך..|
היא ממשיכה
"אמרת את זה ואני בטוחה שלא בכוונה רעה. אבל יצא שאני לקחתי את זה קצת קשה..ורציתי..לשאול.אם אפשר..
רציתי שתבקשי מחילה,שלא תהיה לך קפדה בשמיים,שזה עוון בין אדם לחברו שאין יום הכיפורים מכפר!.."
התחלתי להסביר..לנסות להבין
|הקול שלי רעד..והיה חנוק|
"אביטל!! אני קודם כל מודה לך שהתקשרת! ואני כל כך מעריכה את האומץ שלך!
אני מכירה את עצמי..אני לא בנאדם שיפגע במישו..
אני..אני באמת חסרת מילים..
אני מבקשת סליחה והלוואי שתמחלי לי באמת!"
ואז..
המורה חיה מתקשרת
ואני חייבת לעבור אליה כי...הרגשתי שהולך לקרות משו רע
אני עוברת לשיחה איתה ו...
בום. פרץ ממני כזה פרץ של בכי מטורף
היא נבהלה..ספרתי לה שאני בדיוק באמצע שיחה עם אביטל הבוגרת וכו וכו..
ו..קיוותי שלפחות זה ישנה את הדעה שלה עליי עכשיו..לפחות
שאלתי אם היא הייתה צריכה עוד משו..? כן! אני מחוייבת לחזור לפסיכולוגית! הבטחתי לקבוע..וחזרתי לאביטל
ואז סיפרתי לה..
שאני במשך ה3 שנים האלה עברתי פגיעות קשות! מילים צורבות! עקיצות,ירידות,עלבונות
ממש רצח אופי
וסיפרתי לה עד כמה שהעניין הזה נוגע לי..סיפרתי לה שבאחת המחנות
ראיתי את כיתה ט' של אותה שנה מגובשת..כולן יחד כולן צוחקות כולן שמחות..וילדה אחת בצד
ילדה אחת שיושבת לבד בשולחן לבד ואוכלת לבד וכל הכיתה שלה בשולחן מאוחד בארוחת הערב
קראתי לאחת הבנות..אמרתי לה:גברת! את לוקחת אותה הרגע! הילדה הזו זה גוף ונפש! לא קיר ולא אויר!
והיא לקחה אותה..והילדה הזו כל כך שמחה שמתייחסים אליה..אני בחיים לא אשכח את החיוך על הפנים שלה
חזרתי לשולחן של הכיתה שלי..ובאמצע הביס התחלתי לבכות בכזו הסטריה..
(אני שכחתי מהסיפור הזה..המורה חיה-מקודם בטלפון היא זו שהזכירה לי אותו)
בקשתי שוב סליחה..ושוב מחילה
היא הבינה..היא כמעט הייתה בטוחה שזה לא היה בכוונה..
ובאמת..אני בכלל התעניינתי כי ראיתי אותה הרבה לבד..ולא חשבתי מספיק קודם...
הרבה בחיים שלי שמעתי את הסיפורים עם ההקפדה על עלבונות..
מספרים אותם הרבה בין ר"ה לכיפור ...
אף פעם לא חשבתי שסיפור מהסוג הזה יגיע לידיים שלי
לא כי את..
