בין ההרים
ילדה.
שומעת צלילים
שקטים. מרגיעים.
קצת שקט מהעולם..
היא אומרת שהיא חמודה
היא טוענת שהיא מוזרה
איך שהיא זרקה מאחור
האנשים עם עינים פעורות הסתכלו המומים.
והיא..
היא לא רואה
היא בורחת. בורחת מהכל..
ועכשיו, קצת רוגע.
שלווה תיכנסי.
והיא רוצה.
היא רוצה להיות.
גאד. היא מבולבלת. תמהה.
ואז..
כשהיא כבר רגועה וכמעט שלמה
נזכרת בציור ההוא
הציור שמרים גבוה.
הציור שמדבר על אבא.
הציור שאוהב. שמחבק. שעוטף.
אבא שתומך ומעודד.
אבא שלה.
(יצא מבולבל. כ"כ.)





