פורום נסיונות פעילים (עמוד 4382)

הלוואי ואצליח להירדם.

אלוהים. בבקשה.

זה 4 שעות. לא יותר.

אני רוצה לישון נורמלי לילה אחד.

לא רוצה ללכת לישון.

אם חלומות היו הופכים למציאות, הייתי כבר ממזמן בקבר תחת הכותרת נפגעי פעולות איבה

זה דבילי.

אני רוצה להבריז מחר.

אמא לא מרשה כי יש מבחן. אוף אוף אוף.

לא רוצה.

אני אהיה גמורה ולא אצליח ללמוד אז אלך לישון בפנימיה ולא אתעורר וזהו.

נמאס לי כבר. נמאס.

ללמוד זה מיותר. גם ככה אני לא מצליחה בכלום ורק נכשלת.

עובדה- כל הציונים שלי ירדו בדרסטיות.

ויכול לבוא לאישי?

תזכירו לי מידי פעם שמאחורי מסך ניצב יצור אנושי ופגיע ...

עכשיו.

הלוואי.

מורות קראו לי מעופף
יושב לי בכיתה ומתופף
ג׳אנספורט, ראסטות ומשאף
שם ראש וחורפ, הארדקור שהכל ישרף
זה עוד בוקר בי”א 2, על הכיף כיף
עייף, בחנו אותי על הד הז הב
כשעמדתי על שלי אמרו לי שב, שב, שב
טקסט, טקסט, אין לב, אין ממה להתלהב
והראש על הבנות והמחשב
כשהדלת נטרקת והכיתה משתתקת
למדנו איך לנתק את המחשבות
ככה שבשקט בשקט נוצרה צלקת, צלקת
שלרפא אותה לקחו שנים רבות
יצאתי לחיים ברגליים יחפות
אני שורף שנים יפות בתוך כיתות שקופות
אני זוכר את הימים
אני זוכר המון תקופות טובות
ובעיקר איך למדנו לכבות
בובות בובות…
אהלן גברת טונה, הוא בסה״כ בסדר
ילד גבר, לא מעבר, הוא בסה״כ בסדר
הממוצע שלו ממוצע, הוא לא כל כך מקשיב
אם הוא יכול להתעניין יהיה מגניב, אה כן
הוא מאחר, הוא מדבר, הוא מקשקש, הוא מצייר
הוא מסרב להתבגר, הוא מסתגר
הוא יכול להשתפר, הוא יכול להתדרדר
העיקר שהוא בוחר את הנתיב שהוא בוחר
שעות על גבי שעות נפלתי שמה בין הכיסאות
מאמין לכל נכשל, אומר אמן לתוצאות
לקחתי אחריות על השגיאות
היום מפנה בחזרה תאצבעות
על החומר שיריתם במטח
המקצועות שלא שונו מהפלמ״ח
הכסת״ח על גבי כסת״ח
כך למדנו בעיקר איך לצבור חובות
להסתדר על המדף ולקוות
בובות בובות...
ולא מזמן כשהרגשתי מאוד דאון
הקשבתי לדוג פאונד
לשכוח קצת מכל המחשבות שפתאום באו
הבנתי הכל, ואו, ישבתי שם סתם
מיותר כמו הסיכה על הכיפה של חנוך דאום
איך תלמדו אותי לסמוך על עצמי, לחתום על חוזים
לקלוט תרגשות שבפנים, לבנות יחסים
איך אדע לחיות בשלום? איך תלמדו אותי לחלום?
אתם לא יודעים חלום מהו
הייתי שם מליון פאונד
שכל עוד הם ימשיכו לצפצף באותו סאונד
ככה ישמע גם העתיד שלי
אז המילים שלי הן כמו אגרוף לראש, פאו
תודה לאל אני לא עוד רובוט
שתלמדו אותו לקרוא פקודות, שלום ורוב תודות
כשתחתוך את החוטים אז תבין
שבפנים יש מיליון תשובות
בובות בובות...

אני מבולבלת.

גאד. אני כל כך דבילית. למה שכחתי מזה בכלל. ואני אדפק. שוב.

ואני בכלל רוצה לא להגיע מחר. ולהישאר בבית במיטה. כי ככה. ושלא יהיה לי ציון בזה ובזה ובזה.

ואולי נעזוב? את הכל? ונלך לרחוב? כי פשוט ככה. 

כי נמאס לי מהכל.

ולמה אני חושבת שמישהו יטרח בכלל לקרוא, אני באמת לא יודעת.

פיצית. אולי תפסיקי להשלות את עצמל בדברים לא מציאותיים? אולי יגיע יום כזה. אולי.

ואני רוצה אותה פה. לידי. עכשיו. אני צריכה חיבוק. ולטבוע בבכי בתוך החיבוק שלה.

והיא אפילו לא עונה לי. למה שתענה? למה שמישהו יענה או ישאל מה שלומי או סתם ירצה להיות לידי עכשיו?

אני שונאת שבת. הדמיון מתחיל להשתולל וכל המוח אדום מדם ואנשים מתים לי בפרצוף.

כמו בערב ההוא. שכבר לא יכלתי יותר. והכל צף וצף ולא נח לרגע.

כמו גלים. בים. לא נחים לרגע. ובאיזשהו שלב, הם מתנפצים על הסלעים ברעש אדיר.

אלוהים. אני רוצה ים.

אני רוצה לישון עד אינסוף.

אני רוצה לבכות ולהוציא הכל.

אני רוצה חיבוק.

זקנה מהשורש מבוגר

אתם לא מבינים איזה שמחה פה אצל רבינו הקדוש..
ריקודים בלי סוף..😁😁

לזה לא ציפיתי.
וזה אפילו נפוץ ולא מוזר להם.
|מרוצה|