פורום נסיונות פעילים (עמוד 4449)

עם השגרה הזאת!!

 

 

 

 

באלי חופש,עכשיו,לא עוד שבועיים,עכשיו!

שקט
אז את מבינה שעכשיו באופן סופי,
חד משמעי ומוחלט זה נגמר
השקט יחזור
על אף התחושה המעיקה שרוקדת לי על המצפון ןעל אף העצב
יש בזה משהו משחרר
זה נגמר
אולי כך סופסוף תזכירי את מי ומה שאת
תזכירי שאת חזקה
כשאת רוצה
אולי עכשיו תהיי חזקה
הדמעות נגמרו לי
אין בהן טעם עוד
אם הקבה מסובב לשקט הזה
כך יהיה
שקט
אין טעם להילחם בזה
ואולי זאת ההזדמנות שלי
ללמוד שקט
אם אני רק יהיה מסוגלת לזה
אנשים שאהבת זה הזמן להשאיר מאחור
אין טעם להמשיך את המלחמה הזאת.
אין טעם
אין טעם
אין טעם
אין טעם
אין טעם
אין טעם לשום דבר שגורם לעיניים שלך להתמלא דמעות

שביום ראשון אפשר לקום כרגיל לעבודה - לא נרדמתי בשבת אז ישנתי טוב במוצ"ש.

זה אמור להיות נסיונות פעילים, לא?

כמו כנף של רוכב ערבות
ככה היא אוהבת

But I survived

כולם הכירו אותן. כינו אותן "שחור ולבן"..
שביעיסטיות קרובות ושונות להפליא באותה העת. האחת-מוצלחת, השניה.. קצת פחות.

מלי, בעלת הגומות והשיער הארוך הגולש, תמיד מוקפת בחברות ומוכשרת במשחק, בשירה ובריקוד. היא ממיסה בחיוכה את כל הסובבים אותה ומקבלת תפקידים ראשיים בקבע במופעי בית הספר..
ןלעומתה, אחותה שני.. שני בעלת עיני שקד חומות וחודרות, נמוכה, רזה ונראית קטנה מכפי גילה בכמה שנים. היא לא מוכשרת במיוחד, וגם לא מקובלת, ואפילו..קצת קצת בודדה.

בניגוד להילה וההמולה שאפפו את מלי תמיד, היתה אחותה כמו סירה ששטה ברוגע בין קצף הגלים בלב ים. מי שהכיר את שני באמת, ידע להעריך את התבונה שלה שפורצת ממנה בלי מילים.
אבל לא הרבה אנשים הכירו אותה באמת, את שני, אחותה היתה בפסגה, והיא, נותרה בשוליים. בתחילת הטיפוס על ההר הגדול, מנקה את שובל האבק שהותירה אחריה רעותה הטובה ממנה בדרכה למעלה.



המשך יבוא

פתאום את מגלה כמה תלמידים יודעים מי את..:/

והבחנתי בהבנה ישנה שפתאום חלחלה לי מאוד עמוק במהלך כל הריקודים והתפילות והכל, שאני מתפלל ורוקד כדי לקבל "הארה" איזה משו מפוצץ, אז אני בעצם עובד את עצמי. אז התפללתי לה' שאני אזכה שכל עבודתי אליו תהיה לשם שמיים. ואז טפחתי לעצמי על השכם וחשבתי על כך "זהו עכשיו גם יש לי מצפון נקי וגם אני יכול להמשיך לעשות אותו דבר בדיוק," כמה נפלא.  ופתאום רגע,  אבל תכלס אני דיי עובד על עצמי. 

ואולי זה בעצם בסדר לעבוד את עצמי, או לעבוד על עצמי, העיקר שהתפילה תהיה עם חיות ולב.

את אותו דיון בדיוק ניהלו פילוסופים בהקשרים של אהבת איש ואשה, האם אתה אוהב אותה או אוהב את עצמך, או שפשוט אתה סתם אוהב לאהוב, והאמת להסביר את זה באהבת איש ואשה זה מאוד קל, לפחות בתפיסה יהודית. אבל על אהבת ה' והזוגיות עם הבורא יתברך, קצת קשה כשרק ה' אוהב לא תנאי, ואנחנו דיי כפוי טובה, אוהבים כי כיף לנו לאהוב, וה' מתיחס אלינו כמו אל שיכור שלא כועסים עליו כ"כ, לכן השכר ועונש כ"כ מחוייב ביהדות, אבל בכל זאת ה' אוהב תמיד, ואתה מוצא את עצמך בהבנה שתורת הגילגולים של האריז"ל היא הדרך היחידה להבין את התנהלות הבריאה בעולם הזה. ויש עוד הרבה דברים שאני יכול לכתוב בנושא שישמעו מאוד חכמים ולא באמת מעסיקים אותי ביום יום, אבל הם יוצרים לי תדמית של אדם עמוק וחושב, כמו גם השורה האחרונה עצמה.

מסופר שהיה איזה אדמור אחד שנטה למות, אותו אדמור שכב על מיטתו על ערס דווי, ופתאום אמר למשמש שלו, תראה מה זה?! חיו של אדם עוברים כצל עובד כשלג ביום קציר אפסו ונמסו, ובדקותיו האחרנות של אדם כמה גאווה!! עכשיו דקותי האחרונות ועל מה אני חושב?! על איך כשאני אסתלק מן העולם אני אזעק איזה "שמע ישרואל" איזה קבלת עול מלכות שמיים או משו, וכך הסתלק. סיפרו בפני הרבי מקוצק על אותו האדמור, והקוצקער אמר: תראו מה זה גאיווה, דקותיו האחרונות של אדם ולא יכל לסתום את הפה הוא היה חייב להגיד למשמש שלו את זה..

 

תזעיקו את סמיייי

 

 

ולהתקשר אליה.

ולצרוח עד אינסוף.

ולהתפרק מבכי. ותסכול. ואיכס.

ולהרגיש באמת שאוהבים אותי. 

וחיבוק. שלא ישאיר לי אוויר.

אני רוצה חבר. כי חברות אין.

וכי אני צריכה אדם שיכיל.

ונוכל לבלות שתינו והוא יקשיב לי ונאהב אחד את השני.

ויהיה לנו טוב ביחד.

 

 

 

 

 

תפסיקי להשלות את עצמך. מטומטמת. לכי מפה כבר.