פורום נסיונות פעילים (עמוד 457)

ויש עוד מלא שם

"יאתון. תוכלי מהמקום הזה עם הקש. לא מהרצפה"
"אה. את רוצה תחרות מבטים? יפרה. נראה אותך"
"סתמי את הפה שלך. גם כן את. חושבת שאת פרת ריבו"
"מה את מסתכלת עלי כאיחלו עשיתי לך משהו? יאללה עופי לאכול חצץ יחד עם שאר הבשר טחון. כן כן את גם תהי בשר טחון בהמשך"

תוצאה של יותר מדי זמן לבד ליד פרות בשעה שאני מחפש טרמפ
(כאילו פרות תרתי משמע. לא אמרתי את זה לבר נש מסוימ\ת)

מחכה לתגובות הזדהות מרגשות

אבל אני צריכה ללכת לעשות מבחן, 

זה מבאס כי שחכתי מזה לגמרי והתארגנתי ליציאה לסמינר קומפלט

ואז כזה... לא... אני לא יכולה עדיין לבוא,

רק למבחן

אני יודעת שיש על זה שרשור ויודעת שגם אני כבר פרקתי על זה אבל אין לי כוח לחפש ונמאס לי!!!

נמאס לי שאת הלוז של היום כיף של האולפנה שלחו רק בווצאפ

נמאס לי שאני לא יודעת שהמורה לא תגיע או מה השיעורי בית או מה הקישור לשיעור כי המורה שלחה את זה רק בווצאפ.

ועוד יותר קשה לי כשאני רואה את אבא שלי- מורה שמצליח לא לשלוח לתלמידים שלו שום דבר בווצאפ חוץ מלענות על שאלות אישיות.

ולא כי אין לו ווצאפ, דווקא יש לו

ולא כי אין לתלמידים שלו ווצאפ, דווקא יש להם, ואם אני לא טועה גם כמעט לכולם

אלא כי הוא החליט שכל דבר שנוגע לכיתה הוא לא שולח בווצאפ. בכלל. כדי שהוא לא ישכח בטעות להודיע גם לאחרים.

אז לא ביקשתי מהמורות שלי לא לשלוח בווצאפ. בכיף תשלחו. אבל אל תשכחו גם אותנו. יש לכם עוד תלמידות. ובתור מורה באולפנה שמעודדת להשתמש בנוקיה אני מצפה שתזכרי את הבנות שיש להם נוקיה ולא תשכחי רק פעם אחת, ורק פעמיים, ורק שלוש וארבע וחמש.

וכן המורה, אם כתבתי לך שאני לא אהיה זמינה בווצאפ בשבועיים הקרובים זה אומר שאני לא אהיה זמינה. אז לא, אל תשלחי לי הודעה בווצאפ!

ואם יש לי דייט? 

אז אני ואתה וגם את,

אפילו עם קטנים מאוד אנחנו,

אם רק נרצה נוכל לשנות,

אז אני ואתה וגם את,

אפילו עם קטנים מאוד עדיין,

יחד נוכל לבנות

יש לו שירים.... חלקם ילדותיים (ככה זה צריך להיות)

וחלקם גם טיפה עם עומק

מתאים לי עכשיו השיר הזה

עם מטבעות שוקולד יענו שזה יהיה הכסף..

יש כילו תשמחק שמסובבים סביבון ומהמרים על איזה צד הוא יפול 

אבל באלי משו קצת יותר עם תוכן או משו...

זה היה ערב אפל. ארבעתנו עמדנו שם. מוכי הלם ואחוזי קרב. היינו מותשים במלוא מובן המילה. לפתע ___ שבר את הדממה "צריך שמישהו יבוא לשם" הוא אמר "אם לא נפעל עכשיו. לא נוכל לפעול לעולם" זזנו באי נוחות. כולנו ידענו מה המשמעות של ללכת לשם. ואז לפתע __ הכריז. "אני ילך. חייבים שמישהו יעשה משהו" הבטנו בו באי אמון. ____ ו____ ידעו שזה קרב אבוד. ולא ניסו לשכנע אותו. אבל אני לא וויתרתי. "אל תלך לשם" קראתי נרגשות "זה מסוכן מדי!" הוא הביט בי במבט נחוש ואמר "עוף לי מהעניים. אני הולך ויהי מה" לאחר כמה צעדים הוא חזר אלי ואמר לי"___. אם אני לא יחזור. תגיד לאח שלי שאני לא סולח לו על הבמבה" והוא רץ אל מקום האירוע.
כולנו קפאנו במקומנו. מחכים לאות חיים. למשהו. אני לעולם לא אשכח איך ישבנו שם. בשקט מכים לבשורה. למשהו. לאחר שכבר חשבנו שהוא לא יגיע. פתאום נשמע קול פסיעות. הרמנו את ראשינו וראינו את ____ באופק. רצתי אליו. אך הוא לא הרים את ראשו. הסתכלתי על האפר בידיו והבנתי הכול
___ התחיל לבכות
אנחנו פשוט לא יכלנו. עמדנו מזועזעים מתדהמה. בתוך תוכי ידעתי שזה מה שייקרה עוד מההתחלה
____ הוא זה שנשבר ראשון. "הכול קרה בגללי" קרא בקול בוכים "אם רק הייתי עושה את זה בזמן"
ניסיתי לנחם אותו ללא הצלחה מרובה. גם לי היו רגשות אשם.
כמה דקות שנדמו כנצח עמדנו שם. ופשוט בכינו. 
____ הוא זה שהתעשת ראשון. "מה קרה לכם?" הוא אמר בקול פסקני "זה לא הזמן לבכי. בואו נסה להכין עוד חביתה!"



#די_לחביתות_הנשרפות

יפריח את השממה !

❤❤❤❤