הבעיה אצלה זה שהיא מוקפת באנשים. לרוב.
כאילו, יש לה חברות. אמנם, רק כמה בודדות ממש טובות. (יש לה אחת שהיא בגדר אשתה. חוץ ממנה יש עוד כמה בודדות)
אבל לא חסר לה חברות בכללי.
והמשפחה, הו המשפחה.
הזאת שמוערכת, הזאת הנחשבת, הזאת שמצחיקה, הזאת שאמא מקבלת עליה דשים טובים, הזאת שטוענים שהיא בחורה יפה אפילו. הזאת, נו.
כאן הבעיה.
כלפי חוץ הכל זוהר.
ירוצו אחריה, ככה אמרו. ואכן לא חסרות לה הצעות. וטובות.
ולמה לא בתכלס.
כאן הבעיה.
החוץ.
שהכל מבריק וזוהר.
אבל היא לא יכולה לזעוק מרוב ערימות של ציפיות;
כאלה שנאמרות בקול (עיינו ערך- ההורים שלה, כל שנה והמחנכת שלה, המנהלת שהייתה, חברות אפילו שאומרות.)
וכאלה שהעיניים אומרות.
הצפיות האלה ממנה, המקום הגבוה שהיא מוכרת בעיניי הזולת, זה
זה מה שמונע ממנה לנסות לפרוח, לדבר את הלב,
למלמל בלחש את הרגשות ואת מה שבאמת קורה לה.
זאת בעיה.
היא רוצה להעלם
היא רוצה לפול מטה מטה
היא רוצה שיפסיקו לצפות
שיראו שהיא לא טובה, שהיא לא רגישה,
שהיא פשוט לא טובה
תפסיקו לאהוב אותה, כולכם
לא מגיע לה
לא מגיע לה
ורגע, לפני הסוף
הלוואי והיא הייתה ילדה בלי מצפונים
פשוט
קרת לב
עושה מה בא לה באמת בלי להיות רגיש לההורים שלה
פשוט לקום ולהיות היא
בא לה לא להיות קיימת
תעזרו לה?
