מזמן לא בכיתי כל כך הרבה בשבת אחת.
ולא שקרה משהו מיוחד.
תמיד זה ככה.
אבל זה שבר אותי.
החוסר אונים המגעיל הזה.
פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
רציתי לרוץ ולרוץ.
לא היה לאן.
ניסיתי להסתיר מהם את זה שבכיתי.
אחר כך הבנתי שאין צורך להסתיר,
זה לא מעניין אותם במילא.
בקושי אכלתי וישנתי.
חייכתי כשהיה צריך.
חייכתי שייגמר.
אז הנה.
נגמר.
ולא שקרה משהו מיוחד.
תמיד זה ככה.
אבל זה שבר אותי.
החוסר אונים המגעיל הזה.
פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
רציתי לרוץ ולרוץ.
לא היה לאן.
ניסיתי להסתיר מהם את זה שבכיתי.
אחר כך הבנתי שאין צורך להסתיר,
זה לא מעניין אותם במילא.
בקושי אכלתי וישנתי.
חייכתי כשהיה צריך.
חייכתי שייגמר.
אז הנה.
נגמר.
פה חשדתי) 
באמת? יששששש!!!!
