פורום נסיונות פעילים (עמוד 840)

אז כאן זה מצא חן בעיני

(לא כל כך עבר הגהה)

בדרך כלל אני שוכח. כמעט כולנו שוכחים גם כשאנחנו רווקים. קל וחומר כשמתחתנים וקל וחומר כשיש טרדות פרנסה ולימודים ושכר דירה ואשה ושני ילדים. 

אתה בטח מבין על מה אני מדבר. על מה כולנו מדברים כל הזמן הזה.

אבל לעתים אני גם נזכר. פתאום הנפש הרגישה הזו מתעוררת. בועטת. רוצה ליצור רוצה לרוץ רוצה לעוף. לפתע נמאס לה להקשיב, היא רוצה לנשום את החיים האלו. האמיתיים.

ואז אני עוצר את החיים האחרים ממסלולם. מעביר לה את הילד ועולה במדרגות. במקרה הטוב פותח ספר חסידות ובמקרה הרע מסתגר במחשב ומפעיל מוזיקה. בשניהם לא קורה לי שום דבר. נמאס לי אחרי דקה ואני סוגר את הספר ומכבה את הווליום.

אני רוצה ליצור ולקבל מלא תגובות. לכתוב פוסטים אינסופיים על כלום בבלוג עם הרבה קוראים. אני רוצה ללמוד ולקרוא ולספור ולצעוק. רוצה לחיות. לחיות. לחיות.

זוהי המילה היחידה שאני יודע עכשיו.

*

אני מרגיש שאני צריך לשבת

לשתות כוס מים ולהירגע

אבל אסור לחשוב

אבל מצד שני צריך ללכת,

אסור לעמוד

בחדר קטן עם קרמיקה אפורה,

הדלת ירוקה ומקולפת

רוצה לצייר על האסלה הסגורה

עם העיפרון החדש שקניתי במכולת

אני נצמד לקירות, אני 

מצונן משתעל מקנח

את האף יורק דם

אין לי דפים אבל יש לי חזון

להפוך כל העמים שפה

או פתח תקווה של נחושת

אבל כשאני רואה את הילדים שלי משובשים לגמרי עם הזמנים והיום והלילה

- אני נכנע ומתחיל להתפלל קצת לשיגרה

תפסיקו

האם יכולים להיות בעולם שני אנשים עם כמות שערותת זהה על הראש??

נראלי השתגעתי מהקורונה הזאתת

איזה כיף כשיש המון חבריםם