התלבטתי אם להביא או לא...
אותי סוף הסיפור העציב....
בהתחלה לא זיהיתי את הקול שלה בכלל. אמרתי "הלו," שגרתי ולא סקרן במיוחד, כי מספר חסוי זה כבר דבר של מה בכך. אבל היה שקט על הקו.
"זאת נעמה," היא אמרה.
"נעמה, מה קורה עם הדו"ח?" שאלתי. "אין בעיות, נכון?"
שוב שקט. שקט ארוך. "זאת נעמה רבינוביץ'."
דממה. דממה שאני יזמתי. פתאום התחבר לי הקול הצרוד, עם ההיסוס. הרמתי את הראש בדריכות, וניסיתי לנתח את המצב. אין מצב. לא יתכן.
"אני מקשיב," אמרתי. נכנסתי לחדר ריק וסגרתי אחריי את הדלת.
"אנחנו יכולים להיפגש?"
שמעתי את הלב שלי פועם. חזק כל כך, עד שחששתי שגם היא תשמע. "למה?"
"כי אני רוצה שנדבר."
לא עניתי. מוזר ואירוני לגלות כמה אכזבה מלא הרגע בו מתגשמים הרצונות הכי נואשים שלך. היא אפשרה לי את ההלם הזה, וגם ניסתה להשתמש בו. "נעם. בבית הקפה ליד החוף. טוב? עוד חצי שעה. בבקשה."
"לא," אמרתי לפני שבלמתי את עצמי. "לא. אני לא רוצה לראות אותך."
וניתקתי.
ניתקתי לה, וכל גופי חש טלטלה מהאומץ, מההזדמנות שלא תחזור. הרגשתי איך אני מוצף בבת אחת, וידעתי שאת הזיעה עוד אוכל לשטוף ממני במים קרים. את הזכרונות לא.
להגנתי יאמר שאיחרתי לה ברבע שעה. להגנתה, שהיא לא השתנתה בכלל.
רק המבט בעיניים, כבוי לחלוטין. הן נותרו חומות וגדולות, והביטו בי מהשולחן לידו ישבה בציפייה. בידיעה שאגיע בסוף. נעצרתי במרחק שני מטרים משם, ולא יכולתי להתקדם עוד. לא ידעתי מה לומר, איך לתמרן בין כל הרגשות המחלחלים בעורקיי. הבלבול, התקווה. שערה המתולתל היה פזור על כתפיה. ללא כיסוי ראש.
הזעם.
"מה שלומך?" חייכה אליי כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן. כאילו שעל מה שקרה בינינו עוד אפשר לצחוק.
לא ידעתי מה לומר. פחדתי שאם לא אשמור על עצמי, אאבד שליטה. "למה התקשרת אליי?" שאלתי במאמץ רב. השתדלתי להתמקד על השיער שלה בניסיון לאתר את הקפל הדמיוני שבוודאי נמצא איפשהו כתוצאה ממשטר תמידי של הכובע או הכיסוי האחר, יהיה אשר יהיה. זה היה קשה, כי מעולם לא ראיתי אותה איתו. מנגד, לא הייתי אמור לראות אותה גם עכשיו, בלעדיו.
"התגרשנו, נועם."
והיא הברישה בידיה את שערה, כראיה שאפילו קפל כבר אין עליו.
"תנחומיי," אמרתי.
היא לא נראה כנפגעת, אלא כמחכה שאגיד עוד משהו. ואני, בלי משים, התחממתי.
"אז עכשיו מה? את חוזרת אליי לעוד סיבוב?"
חיוכה דעך. היא אמרה, "אתה יודע שזה לא-"
"מי לעזאזל את חושבת שאת?" הזדעזעתי. "אני לא מאמין שיש לך את החוצפה..."
"נועם, אולי אנחנו יכולים לתקן."
"לא, עברו שנתיים!" דפקתי על השולחן, והיא לא קפצה אבל נבהלה. שני אנשים ששוחחו ליד שולחן לא רחוק, הרימו אלינו את עיניהם. "שנתיים, נעמה! איפה היית?" התרחקתי שוב ממנה, בסלידה אמיתית. "אני התקשרתי אלייך. את סיננת. אני רציתי לדבר. ועכשיו הוא זרק אותך, ואת מתנהגת כאילו כלום לא קרה? ואני אמור לבוא לכאן רק כי את רוצה לדבר?"
היא לא ענתה, כי לא הייתה לה תשובה. ואני, נרעש, הפניתי אליה את גבי מתוך כוונה ללכת. סוף סוף אזרתי את האומץ. ועד שזה קרה, שמעתי שהיא בוכה.
היא בכתה.
שמעתי אותו דרך מסך הזעם, ומעבר לצלילי הפסנתר ודיבורי המלצרים שברקע. זה היה בכי עדין וחרישי, צרוד וכואב. בכי שעוד לא שמעתי, אבל חלמתי עליו בלילות.
הסתובבתי. פניה היה רטובים. עיניה כנועות, אדומות. אין לה מה לומר. באמת שאין לה.
היו הרבה דברים שיכלתי לעשות באותו רגע. שנים שאני מסתובב עם תאוות נקמה, שנים שאני לא נרדם בלילות. עכשיו זה יכל להיות מושלם. לנעוץ את המסמר האחרון בארון שלה. לקבור אותה לגמרי, שתבכה כאן לבדה.
"בואי," אמרתי בעצימת עיניים. "יוצאים לסיבוב."
הכרתי אותה בקפיטריה ליד האוניברסיטה.
הייתי סחוט לחלוטין אחרי שעתיים של אנטומיה, ונואש למשהו טעים שיסחוף וירענן אותי. ספציפית זה שילוב מעניין מאד, שבמהלכו אתה מוצא את עצמך מתלבט את איזו מכליותיך כדאי למכור עבור קוביית שוקולד. אז בחרתי לי את השוקו עם התמונה הכי מפתה, עם הפצפוצים למעלה, ובבולמוס של סוכר פתחתי את הארנק.
מדהים איך המוח האנושי עובד. המשווקים בונים על זה שברגעים של "מתחשק", הצרכן לא חומל על הכסף שלו. מה זה כמה שקלים עכשיו, הוא אומר ומלקק את השפתיים לנוכח המוחיטו (איזה שם לא מגרה, דרך אגב). במצטבר, אם נסתכל לאחור נבין שאנחנו מבזבזים המון כסף על קשקושים מהירים.
זה מסביר למה הארנק שלי היה כמעט ריק. המטבעות של האגורות קשקשו כשפגעו בשיש, ואחד מהם אילץ אותי להתכופף כשהתגלגל על צידו בצורה מעצבנת למרחק של חמישה מטרים. אבל גם כשחזרתי התמונה לא השתנתה: יש לי רק שקלים בודדים מאוד, ובעיקר אגורות. שיט.
"אה..." גמגמתי כשהמוכר עם כובע הנייר שהיה כתוב עליו 'קפה שותים בג'ו' הניח את הכוס מולי. "זה בסדר אם אני אחזיר לך מחר, נכון? תראה, אני לומד פה ... "
המוכר נתן לי את התנועה המתגוננת הזאת, ואמר, "מצטער, אני לא יכול לעשות הנחות, אני כאן רק עובד זוטר." הנחתי בתסכול שה"מנהל צוות ראשי" שכתוב לו על התגית זה השם שלו.
כבר ראיתי את חלום השוקו נגנז כשנעמה הופיעה מימיני, משום מקום. זיהיתי את פניה מקורסים בהם ראיתי אותה פה ושם, אבל לא החלפתי איתה מילה עדיין. סביר להניח שגם הייתי ביישן מכדי לעשות זאת אלמלא פיקוח הנפש.
"אולי יש לך קצת כסף קטן?"
עיניה עברו ממני אל המטבעות המבויישים, הספורים על הדלפק. היו לידם גם כמה קרעי ניירות שנשרו לי מן הארנק, וזה היה הזמן מבחינתי להעלים משם את שאריות כרטיסיית הנוער של דן. "כמה אתה צריך?"
"אני לא בטוח. שלוש, ארבע?"
"הנה לך," הניחה חופן מטבעות בידי, נזהרת כמובן לא לגעת. "זה כל מה שיש לי."
"תודה. ממש תודה," אמרתי ולקחתי בהקלה את הכוס החמימה. צעדנו יחד קדימה ביציאה מן התור, כשאני אומר, "ממש פאדיחה, אני אחזיר לך הכל מחר."
"אוי, שטויות," אמרה בחיוך.
"שום שטויות," התעקשתי. "חוב זה חוב. ומסתבר שהכסף הקטן הזה מאוד משמעותי."
זה היה סמול טוק מנומס שנמשך עד שהיא התיישבה. ואני, שמעולם לא גיליתי עוז מיוחד בקרבת בנות, שנחשבתי לילד המופנם בתיכון, גיליתי משהו חדש בתוכי כשהבנתי שהכיסא שלידה נועד להישאר ריק.
"אפשר להצטרף אלייך?"
היא בחנה אותי לרגע, ובסוף חייכה חיוך מקסים. "בטח. בטח, שב."
הפסדנו יחד שעתיים של לימוד. נשארנו שם עד שעת הסגירה.
זה היה מדהים. השיחה קלחה יפה כל כך, שאפילו היא הופתעה. האופי שלה היה כל כך נוח וזורם, שהרגשתי שבמחיצתה אני מנפץ את כל המחסומים. צחקנו על נושאים רבים וגילינו שפה משותפת שלא ידעתי שהכרתי. הראש שלנו פעל בצורה זהה כל כך, שחשבתי שאני יכול לשבת איתה עוד שעות.
כשמלצרים רוצים לסגור ולא נעים להם לסלק אנשים בכוח, הם מנגבים במטלית את השולחן הסמוך, ושואלים "אתם צריכים עוד משהו?" היא צחקה צחוק מתגלגל כשזה קרה בדיוק רגע לאחר שאמרתי לה את זה, ואז קמנו ללכת.
הבטחתי שאחזיר לה למחרת את הסכום המדוייק, שעמד, כך התברר בדיעבד, על שלושה שקלים ושישים אגורות. היא שוב ביקשה שאשכח מזה, אבל לי היה ברור שזה הדבר הראשון שאעשה כשאגיע מחר ללימודים. מלבד זאת, רציתי את הסיכוי למשוך איתה שיחה שוב. כך יצא שבמשך כל הערב שאחר כך, כשרושם השיחה ההיא עוד מורח חיוך דבילי על פרצופי, דמיינתי איך אעשה את זה. חשבתי על כך כשאכלתי ארוחת ערב, נזכרתי בזה שוב תוך כדי המקלחת וההרהורים נמשכו עד שנגמרו המים החמים. אחר כך, מול המראה, עשיתי חזרות. בחנתי כמה אפשרויות ובדקתי איך אני נראה בכל אחת מהן. האם עדיף הפירעון בסטייל, להניח לה את הכסף ולהתרחק משם בעוד היא מנסה להיזכר בבלבול, וכשתחייך כבר לא אהיה שם? יש בזה הרבה כריזמה שיכולה להוסיף לי ניקוד. או אולי עדיפה הדרך הישירה, להגיע מולה עם חיוך, ולומר "הנה, הבטחתי". היא תתרשם מהכנות שלי, מכך שיש לי מילה.
החלטתי לישון על זה, ולאחר שלוש שעות, מתוך טשטוש חושים גמור, החלטתי על פשרה. אומר "הנה, הבטחתי," ואברח משם כל עוד נפשי בי. כן. זה יעבוד.
בסוף למחרת הייתה שביתה.
בארבע בצהריים נכנעתי, והתקשרתי אליה. היא לא נשמעה מופתעת לשמוע אותי, כאילו חיכתה שאתקשר, וזה היה כיף ומעודד. גמגמתי משהו על זה שבמקרה היה לי את המספר שלה (וזה לא שהפכתי חמישים דפי קשר כדי למצוא אותו, למשל) ופשוט הרגשתי צורך להתנצל על כך שהנסיבות לא אפשרו לי להחזיר לה את החוב עדיין. היא צחקה, ואמרה שהמעקלים כבר בדרך אליי.
היא צחקה גם כשהצעתי לה נישואין, חצי שנה אחר כך. והסכימה, כמובן. היינו מאושרים עד לשמים יחד, היה לנו ערוץ תקשורת מיוחד ואישי, שחיפה על כל ההבדלים בינינו והפך אותם לחסרי משמעות. באירוסין החמיאו לי על שמצאתי מישהי יפה ומושלמת כל כך, ואמרו לי להחזיק אותה חזק, שלא תברח.
אני חושב שגם היא הייתה מאושרת. אני זוכר את ההתלהבות בה ביקרה איתי באולמות ותארה את איך שדמיינה את הערב המושלם מכל. זה היה חלום בשבילי. התגעגעתי אליה בכל הזדמנות. ידעתי שאני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות וספרתי את הימים עד שאקדש אותה. צמד המילים האלה עצמם העביר בי צמרמורת של עונג.
כשהספירה הראתה חודש ויומיים לפני החופה, התחיל הסמסטר של השנה החדשה. בין השינויים הלא צפויים היה כלול בחור חדש שהצטרף לקורס שלנו, ככל הנראה לאחר שעבר מאוניברסיטה אחרת. היה לו קוקו, מעיל עור, וסקס-אפיל של זמר רוק, אבל לא התעכבתי עליו במיוחד כשראיתי אותו לראשונה. גם לא כשהוא קשר שיחה עם ארוסתי בסוף היום. מששיחתם התארכה העדפתי שלא לדחוק בה, היו לנו כיוונים שונים ואני מיהרתי, אז הלכתי אחרי שנפרדתי ממנה בחיוך ונפנוף חפוזים.
היא לא ענתה לי בטלפון במשך כל אותו הערב וגם לא ביום שאחר כך. בדיוק כשהתחלתי לדאוג, וכשהארוסה שלך מסננת אותך במשך יממה זה די טבעי, היא התקשרה. היה משהו בטון שלה. משהו זר. משהו שונה. בקול רועד אמרה לי שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר, שיש לה הרגשה שהלכנו מהר מדי. "הלכנו לאן," עוד לא הבנתי, והחלפתי אוזן באפרכסת. "אתה ואני," היא אמרה בלחש. "אנחנו לא יכולים להתחתן עכשיו."
אני זוכר ששתקתי מרוב הלם. מולי על הקיר עוד עמד לוח השנה, שהמספר שלושים ושלוש היה כתוב עליו בטוש אדום. היד שלי רעדה קצת כשבלעתי את רוקי וניסיתי לדבר, אבל כששני דחפים קוטביים עזים, להיפגע ולהתחנן, נלחמים זה בזה התוצאה היא ששניהם מפסידים.
"נועם, כנראה הייתי פזיזה," מיהרה לנצל את השתיקה שלי, כמו שהיא תמיד יודעת לעשות. "אבל קשה לי לראות את עצמי מתחתנת עכשיו, בתוך הלימודים. זה ישבש הכל. בבקשה. אתה מסוגל להבין?"
אני לא זוכר כל כך את המשך השיחה. אני זוכר את התחושה הריקנית אחרי שהשבתי את האפרכסת על כנה. את השאלה איך, איך לעזאזל אני מתמודד עם זה. איך אני מסתדר עם העיניים של כולם מסביב, ובו זמנית מבטל צלם, להקה, ואולם.
אבל זה היה בסדר בסוף. בדיעבד התברר שרוב הבעיה לא הייתה קיימת, כי נעמה לא ביטלה דבר מאלה.
כי היא התחתנה עם הבחור ההוא, בתאריך שלנו.
אנחנו פוסעים על אבני חצץ, ולא מביטים זה בזה. רק אבנים. גדולות, קטנות, או מעוצבות. "הוא היכה אותי," היא אומרת בלחש, וזה המשפט הראשון שיוצא ממנה בשעה האחרונה.
יצא לי המהום כזה של הבנה. האמת שרציתי לשאול 'חזק'? אבל לא הצלחתי שלא להיות מזועזע. באופן בלתי נמנע מצאתי עצמי מדמיין את הלחי המנומשת שלה מוטחת בארון, פוגעת ברצפה. ראיתי אותה נדחקת לפינת חדר, מתגוננת לשווא מול גבר אלים שרק הקוקו שלו נראה לעין. לא משנה כמה נאבקתי בכך, התחושה שנגרמה לי הייתה קשה. ולא רציתי להסגיר את זה.
אז המהמתי.
"נועם, החיים שלי היו גיהנום," אדים יצאו מפיה כמו סילון. "השנתיים האלו. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אחרי חודש הוא השתנה. התחיל לדרוש ממני לנתק קשר עם חברות. ואחר כך עם קרובי משפחה. רציתי למחות, אבל הוא איים עליי והפחיד אותי. לאט לאט נשארתי לבד, וכדי לוודא שאני רק שלו, עברנו דירה בלי שיכולתי אפילו ליידע את ההורים. הוא היה בעל הבית על החיים שלי, על הגוף שלי, הרצונות שלי. הכל."
המשכתי לשתוק, אבל המאמץ לכלוא את הפה מלהיפער היה עצום. לא אהיה צדקן ואטען שלא איחלתי להם רע; איחלתי, ועוד איך איחלתי. איחלתי שיתקעו יחד בגשם בטרמפיאדה מסריחה בצומת גולני שעה לפני שבת, שישפך להם מילקי שחור על המפה הכי יקרה שיקנו. אבל לא תיארתי לעצמי שהחיים של ארוסתי, ובאיזשהו מקום כך היא נשארה עבורי תמיד, יכולים להיהרס כך. לא הייתי רוצה את זה.
אולי רק כשעמדתי בין הצללים, בערב החופה שלהם. ראיתי אותה לבושה שמלה לבנה, זו שהזמינה עבור החתונה שלנו, וחיוך של אושר על שפתיה. הוא היה לידה, גבוה, רחב כתפיים ובטוח בעצמו. האורחים מהצד שלה, חלקם מעט מבולבלים מהתפנית המסויימת, לא הראו זאת כלל ושרו עד צרידות לזוג המאושר. אני לא נשמתי. דמעתי כשהטבעת החליקה על אצבעה ברכות, מנצנצת ממרחקים על העור החלק שלה. הרי את מקודשת לי. באותו רגע חשבתי שצריך היה להיות כמו בסרטים, שתהיה אפשרות לזעוק עכשיו או לידום לעד. רק עקרונית, לא שהייתי מנצל את זה. באותו רגע כל מה שרציתי היה לידום לעד.
חזרתי הביתה בלי יכולת להיות ער או לישון. בלי יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מאיך הארוסה שלי עזבה אותי לטובת גבר זר. לא היה במה לשקוע או לאן לברוח. לא היה איך לצאת מזה.
אז הפכתי אובססיבי.
בהתחלה צפיתי בהם מכל מקום. חיכיתי עם האוטו מחוץ לבית שלהם, ארבתי לה ליד העבודה, או כשהם בילו. אני לא יודע למה עשיתי את זה, או מה חשבתי שיצא לי מזה. זה היה עינוי עצמי, ובאיזשהו מקום הוא הסב לי עונג. אבל אובססיה היא דבר נורא, וגם במקרה שלי היא סחטה ממני את כל האנרגיות. לפעמים נשארתי מחוץ לביתם לילות שלמים. לא ישנתי בלילות, ולא תפקדתי בימים. פוטרתי מעבודתי, ולא עברתי את הקורסים שלי.
ואז התחלתי להתקשר ולנתק. הפכתי נואש, ובאופן בלתי מוסבר רציתי לשמוע את הקול שלה. גם כשהיא למדה ורק ענתה בלי לדבר כדי לנתק כמה שניות יותר מאוחר, זה היה טוב. אחר כך הוא התחיל לענות, ורק בסוף שוב היא. והיא אמרה שאם לא אפסיק, היא תתלונן במשטרה.
לא הפסקתי.
ועכשיו היא באה אליי, ומבקשת מחילה. לכאורה, חלום רטוב. ואכן, במשך חודשים ארוכים זה כל מה שרציתי. שהיא תחזור. שהיא תסביר שלא ידעה מה היא עושה. אבל הימים הפכו לשנים, והסבל שלי לא ידע מנוח. מיותר לציין שלא הצלחתי ליצור קשר עם בחורות אחרות. רק לאחרונה התחלתי לצאת מהגומחה, להתנער מהבוץ, לנשום אוויר צח. והנה היא באה.
"אני חסרת כל," סיימה נאום ארוך ארוך. "איבדתי עבודה, חברים, ומשפחה. רק אתמול קיבלתי את הגט, נועם, ורצתי להתחיל לאסוף את השברים." ועכשיו היא הסתכלה עליי. "אתה השבר הראשון."
אגרופיי נקמצו והזיעו בתוך כיסי הז'קט. חשבתי שזה חלום, ולא הצלחתי להחליט אם זהו חלום טוב או רע. נסחפתי לשם חזרה, למארבים מול ביתה, ללילות חסרי השינה, ולהזהרות מהמשטרה. "בבקשה. רק הסבל הזה לימד אותי על הטעות שעשיתי. אני לא מאמינה שאיבדתי אותך. שהחלפתי בחור מקסים בשטן."
נעצרנו, כי לא היה לאן ללכת עוד. ועדיין לא הסתכלתי עליה.
"נועם. תוכל אי פעם לסלוח לי?"
עכשיו עשיתי את זה. הסתכלתי וראיתי שהדמעות שלה אמיתיות. שזו היא שהתגעגעתי אליה כל השנים.
נשמתי עמוק. "לא," אמרתי ברוך.
וכשפניה נפלו בעצב אמיתי, אמרתי, "אבל אני מוכן להיות חבר שלך שוב."
היא חייכה. בתור התחלה, זה היה מספיק טוב.
).. 
