פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 1879)

קשלש חוזר..

השניה סיימתי שיחה עם ה"חברה" של (הלא דתיה למי שלא ידע)

וזהו בזכות ים כיפור הבנתי שכנראה זה לא זה

וזה לא מה שאני רוצה מהחיים שלי..

עכשיו נותר לעשות "הערכת מצב"

מרגיש הקלה שאין כמוה ככה במוצאי כיפור

אולי אתחיל סוף סוף להיות "בן אדם" לשמחת קרובי

שנה טובה !

קשלש

ב"ה יוצא לי לארגן שבת לחברה' דתיים ומקסימים (את חלקם אני מכירה באופן אישי).

חשבתי קצת להגדיל את מעגל האנשים שיהיו אנשים חדשים אולי יצא מזה משהו טוב... (קרי: חתונה )

השבת הבאה בעז"ה שאני מארגנת זו שבת בראשית

תאריך: כה´-כו´ תשרי 24-25.10.08
מקום: בגבעת וושינגטון ליד אשדוד.
תשלום: 240 ש"ח.

טווח הגילאים: 20-30 (עם חריגות)

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במסר אישי.

גמר חתימה טובה

אורטל

גם אתם מרגישים שאתם לא באמת אתם??

אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא מתנהגת את עצמי [סורי על המשפט הרוסי... - וסורי מהרוסיים..] אני מישי אחרת ורק אחרי שבע"ה אני אמצא את האחד והיחיד אני יוכל להיות עצמי באמת...  זה לא בקטע של צביעות או משו, זה גם לא משו קבוע, זה פשוט הרגשה כזאת שעוברת לי מידי פעם בסיטואציות מסוימות. גם אתם לפעמים חושבים "וואי, אם הייתי נשוי, בסיטואציה הזאת הייתי מתנהג אחרת.."?

אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל לפעמים יש לי יציאות מוזרות...

יהודי צריך להגיע לתפילות יום הכיפורים בידיעה והכרה שהוא בן יחיד להקב"ה!

ומי שיותר רוצה את החתימה הטובה לשנה טובה ומתוקה זה הקב"ה עבורי!

ולכן - צריך להיות בשמחה לאין ערוך!!

גמר חתימה טובה.

חבר'ה יקרים אומרים שבמוצאי יום הכיפורים של השנה השביעית אחרי תקיעת השופר מגיע המשיח!!!!

אז שניזכה להפגש בבית המקדש!!!!

ובהזדמנות זאת אני מבקשת סליחה אם פגעתי במישהו.

בשורות טובות וצום מועיל!

שירשור דברים משמחים שהיו לנו היום...

אשמח אם כל אחד/ת יספר בקצרה, או באריכות.. מה שבא אלו.

דבר אחד(או שניים) משמח שהיה לו היום.. מסוג הדברים שעשו לו את היום.......

מחר ב8 אני יוצאת בסוף אני אהיה במדרשת הרובע והתפילה בעטרת כוהנים עם הרב אבינר שליט"א (רק המחשבה מעבירה בי צמרמורות)
ולפני כן אני רוצה עוד ללכת לקבר של הרב זצ"ל וללמוד איזה פיסקה שמה

ככה שזה הזמן הכי מושלם לבקש סליחה מכל אחד ואחת מכן

אז באמת סליחה!
בין אם פגעתי בויכוח או בהלצה או בתגובה קצת חריפה..
זה באמת לא אישי.

שבאמת נזכה לסלוח ולמחול כמו שהקב"ה כל שנה מחדש סולח ומוחל.

גמר חתימה טובה לכל עם ישראל!

עמית =)

להתאבד הבורסות נופלות...

וכן זה קשור לנישואים אם מישהו מתאבד פחות זוג בעולם

http://www.aish.com/hisrael/judaism/A_Relationship_with_G-d.asp

מאת הרב דוד פורמן.

ראש השנה ויום כיפור, 'הימים הנוראים', הם הזמן שבו אנחנו מדברים עם אלוקים.

נכון, אנחנו אמורים לשוחח אתו כל השנה, אבל אנחנו מרגישים את זה הרבה יותר בראש השנה וביום כיפור. הימים האלה מוקדשים לתפילה, ובהם אנחנו מתאמצים לבטא את מחשבותינו, את תקוותינו ואת חששותינו בפני האלוקים. אנו מנסים לפתוח בשיחה עם אדון העולם.

אנחנו מקווים שה' יחייך לעברנו, וייענה למשאלותינו. אבל יש שאלה קשה שעמה אנחנו חייבים להתמודד בימים אלה: מה קורה כשהוא לא נענֶה? מה, אם בכלל, נשאר מהקשר שלנו עם אלוקים במקרה כזה?

תארו לעצמכם אישה שמתפללת מעומק לבה להצלחת הניתוח של בתה החולה בת ה-6. מגיע הזמן - והניתוח נכשל. הילדה נפטרת תחת אזמל המנתחים. מה אמורה האם להרגיש אחרי זה? מה היינו אנחנו מרגישים?

במערבולת הרגשות שבאה בעקבות אסון, האדם חש צער בל יתואר - קשה לשער את כאבו הנורא והצורב של האובדן. אבל לפעמים, אנחנו מרגישים עוד משהו - תחושת נבגדות.

אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את אלוקים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

אולי בהתחלה ההרגשה הזאת לא מוגדרת, נסתרת מתחת לשכבות של עצב וכאב, אבל היא עלולה להתעורר אחר כך, אט-אט. "למה אלוקים עשה לנו את זה? בטחנו בו. התפללנו אליו בכל הכוח. את כל התקוות תלינו בו. והוא נתן לזה לקרות..."

והשאלות האלה - בין אם מבטאים אותן בקול ובין אם לאו - מעוררות מערבולת חדשה של תחושות. פחד. רגשות אשמה... "על מי אני כועס?" אנחנו שואלים את עצמנו, "על אלוקים?! איזו זכות יש לי לכעוס על אלוקים?"... אנחנו אמורים להרגיש שהוא רחום ואוהב. אבל קשה 'להשלים' עם מישהו שבגד בנו; אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את אלוקים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

שינוי גישה

אני לא יודע אם יש דרך יחידה, מוגדרת, להשתחרר מהבעיה הזאת. יתכן שהתשובה משתנה מאדם לאדם, אבל אני חושב ששינוי הגישה שלנו יכול לפחות להפנות אותנו לכיוון הנכון:

נפתח בשאלה יסודית. כשמישהו מתפלל לאלוקים עבור משהו - לא משנה מה, בריאות, אושר או אפילו מכונית חדשה - מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מקווה שהתפילה שלו תשיג?

ברמה מסוימת, התשובה ברורה: כשמישהו מתפלל שאלוקים ייתן לו משהו, הוא רוצה לקבל את מה שביקש. אם מישהו מתפלל לרפואתה של בתו, למשל, ברור שהוא מקווה שזה יעזור לה להבריא. אבל לדעתי קיים היבט עמוק יותר לתפילה, ומטרה נעלה יותר.

הרשו לי לשתף אתכם בסיפור של חבר שלי על אחת מחוויות ילדותו המוקדמת:

"יום אחד, כשהייתי בערך בן 4, התעוררתי ממנוחת הצהריים, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. אף אחד לא היה שם. קראתי במשך כמה זמן לאמא שלי, אבל היא לא ענתה. לאט לאט, חלחלה ההבנה לתודעתי הזעירה: 'זה קרה בסוף. ההורים שלי נטשו אותי...'

"דפקתי מיד על הדלת של השכנה. 'זהו,' אמרתי לה, בין יבבה ליבבה, 'ההורים שלי הלכו, נשארתי לבד.' היא המשיכה להקשיב לי עד ש(כמו שוודאי ניחשתם) אמא שלי חזרה הביתה. היא יצאה לכמה דקות כדי לקנות חלב. בכל אופן, זאת הייתה חוויה שאני בחיים לא אשכח."

עכשיו, ברשותכם, נעשה תרגיל קצר. נסו לדמיין שאתם בני 4. כל מה שיש לכם בעולם זה ההורים. תארו לעצמכם את החרדה שהייתם מרגישים אילו חשבתם שהם נטשו אתכם, השאירו אתכם להסתדר איכשהו עם החיים בכוחות עצמכם. מובן שכמבוגרים אתם יודעים שזה לא יכול לקרות. אבל בתור ילדים זה לא כל כך ברור לכם. האיום נראה מציאותי - מסוגלים לדמיין את תחושת החרדה?

עכשיו תמשיכו הלאה. דמיינו שאתם בני 6. מטפסים על כיסא, ומוצאים את קופסת העוגיות של אמא על השיש. היא מלאה בעוגיות שוקולד-צ'יפס. אתם ניגשים לאמא, עם קופסת העוגיות ביד, ומבקשים עוגייה אחת. עכשיו דמיינו את התרחישים הבאים:

תרחיש ראשון

אמא מתבוננת בעיניך באהבה ובנחת ואומרת: "לא חמודי, מצטערת. עכשיו זה לא הזמן לעוגייה; אנחנו יותר מדי קרובים לארוחת הצהריים. אני יודעת שאתה מאוד רוצה עוגייה, אבל אני לא יכולה לתת לך עכשיו."

תרחיש שני

לאמך היה יום קשה, וכשאתה מגיע אליה היא כבר על סף קריסה. היא מסתכלת עליך לרגע במבט קריר, ואז מפנה לך את הגב והולכת. "לא אכפת לי", אתה שומע את קולה האדיש, "כרגע העוגייה שלך לא מעניינת אותי. אם אתה רוצה, קח לך."

בתור ילד בן 6, איזו מההתרחשויות היית מעדיף? בראשונה אתה לא מקבל את העוגייה; אבל זוכה לתשומת לב אוהבת מאמא שלך. בשנייה, אתה מקבל עוגייה - אבל כאב מכרסם מתכדרר לך בבטן. מבחינה מסוימת אתה מרגיש שאמא שלך נטשה אותך...

בואו נמשיך. דמיינו שכעת אתם מבוגרים יותר. את גרה עם בן הזוג שלך בדירה קטנה. המצב הכלכלי שלכם עגום: אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות אפילו מכונית קטנה יד שנייה. כל יציאה היא מסע מייגע בתחבורה ציבורית, וגם הקניות השגרתיות בסוּפר הן מבצע לא פשוט. אבל יש תקווה: המעסיק של בעלך רמז שאולי מתקרב תורו של בעלך להעלאה במשכורת - משהו שאולי יספיק כדי שתוכלו להחזיק רכב.

אז אתם מתפללים לאלוקים בדבקות יתירה, ומבקשים שההעלאה תצא לפועל. אין לנו, כמובן, שום דרך לדעת איך בדיוק ה' מקבל את תפילותינו - אבל לצורך הדיון, נתאר לעצמנו שהייתם יכולים לשמוע איכשהו את תגובתו. דמיינו שוב שני תרחישים:

תרחיש ראשון

ה' עונה לך: "בתי, אני רוצה שתדעי שאני אתך. אני מודע ללחץ שאת מרגישה בגלל המצב הכלכלי שלך, ואני חש בצערך. אבל מסיבות שאיני יכול לגלות לך, העלאת שכר לבעלך איננה בתוכנית שלי לשנה זו."

תרחיש שני

ה' עונה לך: "עד עכשיו לא גילית מספיק אמונה כדי שאני אתייחס לדאגות שלך ברצינות. החלטתי לא לערב את עצמי בצרות שלך; אני אתן לעניינים להתנהל מעצמם. אם הבוס של בעלך יחליט לתת לו את ההעלאה, שיהיה; אני לא בעסק."

שוב, איזו תשובה הייתם מעדיפים לשמוע? התגובה הראשונה דוחה בעדינות ובנחישות את בקשתנו, בעוד שהשנייה מותירה אפשרות פתוחה שאכן נקבל בסופו של דבר את הכסף; אבל בתגובה השנייה, אנחנו הלומי-כאב מהתעלמות ה' מאיתנו. גם אם נקבל את הכסף, איזה מחיר שילמנו על כך?

ועכשיו תחשבו על סיטואציה אחת אחרונה. אדם הסובל מלוקמיה מובל לחדר הניתוח בניסיון אחרון להציל את חייו. הרופאים נותנים לו בקושי סיכויים של 50%. כשהוא מרגיש שההרדמה מתחילה להשפיע, הוא מבין בבהירות רבה שאלה עשויים להיות רגעי ההכרה האחרונים שלו בעולם. הוא פותח את לבו לאלוקים ומתפלל להישאר בחיים.

דמיינו לעצמכם שבשניותיו האחרונות והחמקמקות, תינתן לאותו אדם אפשרות לשמוע את תשובתו של האלוקים. חשבו שוב על שני תרחישים:

תרחיש ראשון

ה' עונה לו: "בני, אני רוצה שתדע שאני מאוד קרוב אליך עכשיו. כשתירדם, אשאר לצדך, ולא אעזוב אותך.

"אני חש בייסוריך, ויודע כמה אתה רוצה לחיות. אבל אני חייב לומר לך שזה הזמן שבחרתי עבורך לסיים את שהותך על הארץ. אינך יכול להבין מדוע, אבל בני, הגיע יומך."

תרחיש שני

ה' עונה לו: "לא עשית כלום כדי להיות ראוי לכך שאטול חלק אישי בעניינים שלך. הרופא שמנתח אותך לא פחות מוצלח מאחרים; אותיר אותך בידיו."

איזו תגובה היה אותו אדם מעדיף ברגעי הערות האחרונים שלו? האם לא יתכן - ואפילו סביר - שהוא יעדיף את הדחייה האוהבת והקרובה של בקשתו על ידי האלוקים, מאשר את התנערותו הצוננת מחייו? אם כן - אם זה מה שהיינו מרגישים אילו היינו במצבו של אותו אדם - אז אולי גילינו משהו עמוק באמת באשר לערכים שלנו: מערכת יחסים קרובה עם אבא שבשמים, היא משהו שלא היינו מחליפים תמורת שום דבר אחר - אפילו החיים עצמם.

כאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לאלוקים, אנחנו הופכים אותו לממשי בחיינו

מכאן אנחנו יכולים ללמוד דבר חשוב על התפילה שלנו, ומה אנחנו משיגים ממנה.

כן, נכון שאנחנו מתפללים על העוגייה, המכונית או אפילו על חיינו. אבל אלה הן רק המטרות הגלויות לתפילותינו, משום שכאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לאלוקים - כשאנחנו באמת פונים אליו בשעה של צורך - אנחנו הופכים את האלוקים לממשי בחיינו. אנחנו בונים עמו מערכת יחסים קרובה.

וכמו בכל מערכת יחסים בריאה, רגשות נוטים להשתקף באופן הדדי. כשאנחנו מתקרבים אליו, הוא מתקרב אלינו בחזרה. כל מילה בתפילותינו הופכת לְבֵנה בבניין היחסים בינינו, ובסופו של דבר, אנחנו מוקירים את מערכת היחסים הזאת יותר מכל דבר אחר.

אני חושב שכאשר אנחנו מבינים את זה באמת, אנחנו נותנים לעצמנו את הכלים להתמודד עם האפשרות שאולי אלוקים לא מבטיח לנו להיענות בפועל לכל בקשותינו. אנחנו יכולים לראות שככל שהצורך שלנו עמוק יותר, ככה הקשר שלנו עם האלוקים מתחשל יותר בשעת הבקשה. לכן, בין אם אנחנו מקבלים מה ש"ביקשנו" ובין אם לאו, ה' בהחלט לא "בוגד" בנו. גם סירוב יכול לבוא באהבה, ומערכת היחסים שבָּנִינו בעצם הבקשה, נשארת.

אנחנו חיים בעולם חומרי, ולכן קשה מאוד להפנים את האמת הזאת. הצרכים שלנו נראים לנו ממשיים בהחלט. אנחנו באמת רוצים את העוגייה או המכונית; התאווה הרצינית שלנו למושא תפילותינו איננה סתם דמיונית. ובכל זאת, אם נעצור לרגע, נוכל להתמקד גם על הדברים העמוקים יותר. בפנייה לאלוקים מעומק ליבנו, אנחנו מתקרבים אליו יותר, והוא מתקרב יותר אלינו. וכשנחוש בקרבה הזאת, אולי נגלה שלא רק שהשגנו הערכה עמוקה יותר לתפילה - ולתקופת הימים הנוראים - אלא רכשנו גם כוח מחודש להתמודד עם כל תגובה שייתן לנו השם, בסופו של דבר.

*מובא ברשות מתוך "INSPIRING DAYS" בהוצאת קבל בשיתוף הוצאת אפיקים

שירצה את חבירו" (יומא ח',ט').

כשמשוחחים בצורה וירטואלית, קשה מאוד לדעת אם פגעת במישהו, אתה לא רואה את הבעת פניו, אתה לא יודע אם מה שהוא כותב זה באמת מה שהוא מרגיש.

בערבו של היום הקדוש, ברצוני לבקש מחילה וסליחה אם פגעתי במישהו, אי פעם במסגרת הפורום.

גמר חתימה טובה לכולכם, שנה טובה!!! 

אתמול הייתי בשיעור של הרבנית ימימה מזרחי על יום כיפור.

היה שיעור מדהים!!!!!

מי שרוצה אותו.. אפשר גם בנים... אני אשמח להעביר.. יש לי אותו מוקלט..

רק האיכות לא מליון אחוז...

לא מה עושים

חרטה

וידוי

וקבלה לעתיד

אלא 'איך'

אני מרגיש ממש לא בכיוון

בס"ד

הוא היה חברי הטוב מכולם. אותו אהבתי עליו סמכתי.

אבל הוא, הוא בגד בי.

החליט שיותר לא מתאים לו איתי, ואז זרק אותי.

בזמן בו הייתי זקוק למשענת, ליד חזקה ותומכת. הוא החליט שאיני ראוי.

למה כשנפגשנו לא סיפרת לי על מה שעתיד להיות.

למה לא עדכנת אותי עם איזו אישיות אני הולך לחיות.

האם אני עשוי מאבן? האם רגשותיי הם משחק בעבורך?

שנה עברה, שנה של מכאובים ופצעים.

שנה של לכלוך וזוהמה, שנה של זיכרון ובעיקר- כמה אני שמח- שכחה.

החתך, בשלבי איחוי והשלמה ואני בהרגשה יותר טובה.

אחרי שהכול נגמר וקבעת לעצמך שהינך יכול לחזור להיות חברי הטוב.

הודעת למשדך בינינו שיחזיר את המצב כמו שהיינו.

ברוב חוצפתך אמרת שהינך מזמין אותי לקפה.

אתה לא מתבייש, מאיפה העוז והכוח לעמוד מול אדם שכמעט והחרבת.

בראש השנה נפגשנו בבית הכנסת בו הכרנו.

דחיתי את סליחתך אז, ומה אעשה עכשיו.

יום כיפור קרב ובא. סליחה ומחילה מבקש אני נא מאלוקיי.

בטח ירצה ממני שאסלח לשונאי שהחליטו לפתע שהם אוהביי וחוזר חלילה.

מלך מוחל וסולח אני אין בי כוח לסלוח.

אין בי כוח למחול ולמחוק הכול. הוא ביזה והשפיל עד מוות.

האם חייב אני לוותר על בדל-כבודי ולרמוס את נפשי ולסלוח לשונאי?

האם תתנה את סליחתך אלי במחילתי לאויבי?

אנא, תנאי זה אינו הוגן לדעתי.

אכן קבעת בתורתך לסלוח לבריאותייך, אך איני יכול.

הרשה לי לשמור על כבודי שאולי ונשאר ממנו משהו בעבורי.

אולי, אולי בשנה הבאה אוכל לעמוד מולו ולומר, מחול לך בן-אדם.

כל הזכויות שמורות.

אסור בהעתקה.

הסיפור אמיתי.

האם יש לכם עצה בשבילי.

הפיוט ה', ה'. מילים כל כך פשוטות וכ"כ נשגבות.

כל פעם אני מתרגש מחדש.

כל מי שלא היה- הפסדתם....

חזרתי משם עכשיו (בגלל זה זה בשעה כזאת), לילה טוב- לכם האמת שזה יהיה כבר בוקר טוב

בס"ד

כאב ראש נוראי ליווה את קימת הבוקר של קובי. אחרי ליל בילוי מטורף מי לא יתעורר עם כאב ראש. קובי העביר בראשו את יום האתמול הוא נזכר בכוסית הברנדי המיותרת שדחפה לו שרון. "אחח זאת הייתה חתיכת מסיבה" ובפיו זווית של חיוך עשתה מתיחת בוקר.

את שרון הכיר קובי מיד אחרי עזיבתו את בית הוריו. היה לו קשה מידי, לוחץ מידי. הרבה חוקים היה להורים שלו- לדת שלהם. כשניתנה לקובי האפשרות פרק קובי עול לגמרי.

שרון הייתה הגבול הברור שחצה והיווה בשבילו הוכחה וידיעה ברורה שהוא חילוני. לשם הוא כבר לא יחזור.

צלצול הטלפון הזכיר לקובי את כאב הראש שקצת ונמוג..

"קובי זאת שרון, מה עושים היום?"

"מה עושים...? מה אפשר לעשות?"

"לא יודעת, אולי ללכת לים..."

"לים? הראש שלי מתפוצץ מכאב ראש ממה שהשקית אותי אתמול"

"אוח.. קובי אתה ביקשת אלכוהול... מי יודע איך היית מרגיש אם לא הייתי שמה. אז מה אתה אומר הולכים לים?"

"טוב שיהיה... תאספי אותי בבקשה.."

הנהיגה בד"כ הייתה מסובכת לשרון אבל הכבישים היום היו ריקים, יו"כ חשבה איזה יופי, ממש כיף ככה לנהוג. הלוואי כל יום יו"כ.

קובי כבר חיכה לה למטה יחף, בגד ים לגופו בלבד.

שרן דהרה בכבישים הפתוחים עד לים כשבקרע ממיטב להיטי הזוג הנוצץ ריטה ורמי קליינשטיין.

שרון פרשה בד על החול החם והתיישבה, קובי התיישב אחריה. "את יודעת ממש שקט היום בים כמעט ואין אנשים, למה זה?"

"מה שכחת? יו"כ היום, יש גם חילונים שנשארים בבית או הולכים לבית  הכנסת"

רטט קל עבר בגופו של קובי, יו"כ חשב לעצמו ואני בים... אך מיד נתנער.

"מזל שיש יו"כ לים שקט ונקי" אמר.

שניהם נרדמו על החול. יונה שקרקרה מסביבם אולי שליחה מן השמים העירה את קובי.

השמש נטתה לערוב אדומה כ"כ ובשלה.

המחשבות ניקרו בראשו ללא הפסקה. הוא ידע טוב מאוד מה קורה עכשיו בביתי הכנסת.

הוא ידע יורת מידי טוב, הידיעה הזאת חפרה בראשו והחזירה את כאב הראש מהבוקר.

קובי הביט לצידו וראה את שרון ישנה אך העיניים חזרו לשקיעת החמה...

"פתח לנו שער בעת..."

"היום יפנה, השמש יבוא..."

הפסוקים הלמו בראשו כקורנס המשבר גוש יהלום.

קובי נעמד והתנער מחול הים, צעד אחרי צעד נמשך מחוץ לחוף הים והמשיך לרחובותיה ה-כמעט חשוכים של ת"א.

אולי וחיפש בית הכנסת אולי וחיפש את עצמו...

רגליו הניעוהו ללא כיוון מסוים. קובי הסיט את מבטו חזרה לכיוון השמש אך כמעט ולא נותר ממנה אולי חצי גורן. עוד מעט שקיעת החמה ואני אנה בא התחיל להזיל דמעה.

פעם ראשונה אחרי שנים הפנה את מבטו כלפי מעלה ודיבר אל בוראו. איני זכאי ואיני ראוי לסליחה בבקשה אני רוצה למצוא בית הכנסת. בעודו מדבר מתוך ליבו קלטה אוזנו מנגינות מוכרות-זעקות שבר... "ה' קל רחום וחנון..."

קובי ננער מחשבתו והתחיל רץ אחרי הקול. בעיניים מלאות דמעות לא הבחין שהנה עומד הוא בפתח בית הכנסת. לולי בגד הים לגופו היה נקרא "אדם עירום".

המתפללים היו אחוזים היטב בדביקות לבוראם וכלל לא שמו לב לקובי שנכנס בשקט מלבד אחד, אבא עמד שם- אבא של קובי.

שרון התעוררה בבהלה החוף כבר כמעט חשוך, את קובי היא לא מצאה לצידה.

במהירות התלבשה ויצאה מהחוף לכיוון רכבה.

אחפש את קובי, חשבה.

שרון שייטה ברחובות ת"א בעודה סוקרת את הרחובות לפתע עצרה את רכבה בפתאומיות, היא ראתה את קובי, היה מגן דוד בפתח הבניין ללא ספק ההבנה חדרה אליה...

שרון יצאה מהרכב פוסעת אט אט מנסה שלא לבלוט.

קובי ניסה לסדר את ראייתו חזרה ושוב אביו, אביו היקר עמד שם עטוף בטלית.

לרגע ראה את עיניו של אביו מופנות החוצה, קובי עקב אחרי מבטם ובעיניו פגש את שרון...

היה זה מן אותם הרגעים בהם צריך לקחת החלטה, לבחור דרך.

עיניו רצו משרון לאבא משרון לאבא.

שרון בקור רוח מופלא אמרה "אתה שייך לכאן קובי, אתה לא שייך אלי אתה שייך לאלוקים שלך. לך, ואל תסתכל אחורה, אני שייכת לעבר תביט קדימה זהו עתידך..."

וכמו ורצתה לתת תוקף לדבריה סובבה את ראשה ופנתה ללכת.

גוש חונק עמד בגרונו. אביו עטף אותו בטלית...

קובי קירב את הדפים המהוהים אך בעלי המשמעות אל פניו ויבב...

אוושת קול אחד לא יצאה מגרונו, אך ליבו היה מלא ליבו היה קרוע.

עת נצנוצי שקיעה אחרונים הצטרף קובי לקריאות השבר של המתפללים

"ה' ה' קל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים..."  

-סוף-

גם כשאנו בטוחים שעברנו על כל החטאים.

גם כשברור שעברנו על כל החוקים.

גם כשידוע שסליחה לא נקבל מאלוקים.

חשוב שנדע, בכל רגע אלוקים מוכן ורוצה לקבלנו חזרה.

אנו בניו ואין דבר יותר גדול לאבא שבניו חוזרים הביתה.

כל הזכויות שמורות.

אסור בהעתקה.