פורום רחובות המלך! (עמוד 62)

בס"ד

השעה 02.30 אחרי חצות. מוצש"ק קרח, אור ליום כ"ו סיון. חודשים רבים חיכיתי לזמן זה. אחרי ה'קביעות', ה'תרגילים' וכעת הגיע הזמן - לכתוב!

מכתב זה אני כותב בעקבות 2 דברים שעברו עלי: 1. לפני כשנה בערך קראתי ב"פלא יועץ" ערך "צוואה", שם הוא אומר, שכדאי לו לאדם לכתוב צואה כי אין אדם יודע מתי "עיתו". ובפרט בזמננו, שרבו תאונות הדרכים, תאונות עבודה, פיגועים וכו' ה' ישמור. 2. מכתב שקיבלתי מאחותי הקטנה והצדיקה, א', [שאספר עליה בהמשך בלנ"ד] על "אודי חולה הסרטן", שרובכם ככולכם מכירים את הסיפור המרגש.

החלטתי, ואני ב"ה לא נמצא על ערש דווי, אלא נמצא במצב יציב ו"בריא", ללא מחלה וכד', לכתוב מכתב דומה, שאולי יעורר את האנשים [ובתוכם אותי] על מהות וחשיבות ה- חיים, הזמן והתורה.

אנסה לספר את סיפורי בקצרה שלא להלאותכם. אתחיל מגיל הילדות:

הייתי ילד שובב. אוהב לשחק, להשתולל, להרביץ ובעיקר - לצחוק. לצחוק עם חברים, משפחה, סרטים, ולצערי, אפילו על אנשים. המשפחה והדודים, אהבו אותי מאד. הייתי להם מן "ילד שעשועים". וכמו מאמר הפס' "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם" - גם אני אותם. חלק יותר, וחלק עוד יותר... בכל אופן, לי זה היה מספיק. הלימודים מאד משכו אותי, אבל - אל מחוץ לכיתה. את לימודיי הספורט על באמת אהבתי. לא היו צריכים לשכנע אותי "ללמוד" בשיעור זה, וגם הוא לא משך אותי, כי ממילא - הוא היה בחוץ. את הלימודים והציונים מעולם לא לקחתי קשה, בשבילי 70, זה היה מצוין +. קרה רק פעם אחת בכיתה ו' שקיבלתי ציון "גבוה" (86 כמדומני) במתמטיקה, שזה היה הכי גבוה בכיתה. ואז התרברבתי בפני התלמיד הכי מצטיין, (ראש גאון! היום לומד רפואה) שקיבלתי יותר ממנו. הדבר כמובן לא היה מתוך "גאוה" אלא מצחוק שאפילו אותו "עברתי". תפילה, התפללתי עד כיתה ב', מה שכבר מתפללים בגיל זה?! מעולם לא ברכתי על מאכל, צמח מריח טוב, ושלא נדבר על הברכות שאינן מצויות. זה פשוט לא היה בהכרתי. לצערי, לא חינכו אותי לכך... כך עברה לה פחות או יותר תקופת ביה"ס היסודי.

עברתי לתיכון. היה קשה מאד. לא הייתי רגיל לקום בשעה 6.30 כדי להספיק להסעה. ושלא נדבר על התפילות וה"ציצית", שהיו דבר חדש [ישן] בשבילי... כל יום ללמוד תורה (גמרא בין היתר שזה היה הדבר הכי קשה, ועדיין) על הבקר, לחזור בשעה "מאוחרת" (בערך 17.00 בערב) הביתה וכו'.

כאמור, את שיעורי הספורט אהבתי. הייתי מקום ראשון במחזור כמעט בכל תחומי הספורט. ולפעמים אפילו גם במחזורים אחרים... בקיצור, ילד "חזק". כל מה שהיה קשור ל"כח" קראו לי, ל- מ'. עפתי מביה"ס לא מעט בגלל 'אלימות'. פשוט לא הבינו - זה מה שהיה חסר לי - "לפרוק", להוציא את הכח. אבל לצערי, פרקתי אותו על אנשים, על מה שנקרא: "צלם אלהים". אנצל הזדמנות זו, ואבקש מכולכם, כל מי שפגעתי בו, בין בדיבור בין במעשה - סליחה! הייתי רע, אני יודע, אבל כשאני חושב על זה, 9 שנים אחורה, אני ממש מתבייש. אז שוב - סליחה, סליחה וסליחה! סליחה מהמורים, החברים, המשפחה, סליחה מכולם! הייתי "גיבור על חלשים", צחקתי, הרבצתי, פגעתי... ואני בסה"כ בן 12 וקצת, עד ש...

וכאן אספר את המעשה:

ליל הסדר, יום רביעי בלילה, אור לט"ו ניסן התשנ"ו. הסדר היה אצל הדודים בהרצליה. כמעט כל הדודים (מצד האבא) היו. היה שמח מאד, אך עדיין חיכיתי לחזור הביתה. אני מאד אוהב להיות עם המשפחה המורחבת, אבל יותר, כשזה אצלנו בבית. החג עבר מהר, יום חמישי בערב כבר יצאנו הביתה, כשהתכנון הוא, שבשבת חוה"מ, כולם יהיו אצלנו. וכך היה. היה נחמד מאד. היינו כמה משפחות ועוד משפחה של חברים... השבת עברה לה.

יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96 לסה"נ).

הטיול הקבוע של הישוב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום. אבל אני, מ', מסרב לקום. אחותי הגדולה, א', ניסתה לשכנע אותי לצאת. הייתי עייף מאד, מבולבל, עדיין במיטה, אך מסרב לקום. מסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודה מ'. נשארתי בבית! קמתי בסביבות שמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון. מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד. קמתי, שטפתי פנים וכו'. ומה עכשיו?! אין לי מושג!!! מה אעשה פה כל היום?! התקשרתי לכמה חברים, בתקוה שירצו לצאת איתי לבלות (שעכשיו אני מבין שזה: "להתבלות"). אף אחד לא הסכים. שתיתי קפה עם עוגיות כהרגלי. סליחה, עוגיות עם קפה. הלכתי למחשב, שיחקתי כמה זמן עד שיצא לי מכל החורים. הדלקתי ת'טלויזיה. "למזלי", היה לפחות סרט (שחקן) שאני אוהב - צ'ארלי צ'אפלין. שחקן יהודי מצליח, שניצל את כשרונו הטוב, לשטויות! למה שטויות?! כי אם היה משקיע את כישוריו ביהדות, ב תורה, עולמנו היה נראה אחרת. הסרט נגמר. השעה עדיין מוקדמת, משעמם לי מאד. פותח את המקרר, וכלום. מחפש מה לעשות, וכלום. פשוט משעמם! אבל היה לי רעיון! הרי אני ילד לא?! וילד אוהב ממתקים. ואם כן, היכן הם נמצאים?! בחדר ההורים! רגע, עכשיו חוה"מ פסח, לא?! אלו ממתקים כבר אמצא?? אחפש בכל זאת. מה כבר יש לי להפסיד, זמן?! יש לי מספיק...

השעה שתיים עשרה בצהריים בקירוב.

היום אני בן 13, פחות 40 יום... נכנסתי לחדר ההורים. פתחתי ת'ארונות, מגירות, בתוך הבגדים (לפעמים שם הוריי החביאו את הממתקים)...  כלום! עברתי לארון השני, זה שליד המיטה. לא לקח הרבה זמן, מצאתי! שוקולד שאני ממש אוהב, אבל... הם לא ניקו מספיק טוב לפסח, הממתק היה חמץ! נרתעתי מלאכול. חיפשתי עוד קצת, ואז...

זה היה בתוך קופסא, פעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד. פתחתי, ידיי רעדו, ניסיתי לחבר, להרכיב, הצלחתי. זה היה, לא פחות, מאשר - אקדח! לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. את המחסנית כאמור כבר הכנסתי. אחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. כולי רועד. אני לבן. לבד בבית. החדר אטום לגמרי, (את הבית נעלתי כבר כמה שעות קודם). אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה - טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום. אבל עדיין, אני מגשש, ממשש ובוחן את האקדח מכל עבר. הסתכלתי עליו מלמעלה, הקנה לכיווני, האגודל במקום הלא נכון - על ההדק... אני מביט ובוחן מלמעלה בכל חלק וחלק של האקדח. לא הספקתי הרבה...

בום! אני בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הוא הגיע. אני שוכב על המיטה, הרגליים למטה, מריח אבק שריפה, מפחיד! מרגיש זמזום שעובר בגופי, לא שומע - מרגיש! הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי... הכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב! חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל... לא היתה, ולו, טיפת דם אחת. אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, - בגרון! אני מחרחר. שום איבר בגופי לא זז מלבד הראש, והידיים, שקצת זזו ונפלו על פניי, בכל פעם שניסיתי להרימן. הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי. משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" במחזור... לא קרה לי כלום! כל זה זמני!

המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. "חזרתי לעצמי". עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, מ', תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב! מ', אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה... אני צועק 'הצילו'. לא פעם, לא פעמיים, וגם לא מאה. ה'הצילו' שלי אז נשמע כמו ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, צועק וצועק...

בין רגע, בין ה"חזק של המחזור", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל. את הפס' "שמע ישראל", אמרתי אין ספור פעמים. ועכשיו, בכוונה יתירה! להתפלל לא יכולתי, לא כי היה לי קשה, פשוט לא ידעתי. דיברתי עם אלהים ועם עצמי. בקשתי ממנו, ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת! או שתהרוג עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל ברגע זה! מה אומר להורים שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות... הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות...

הטלפון על השידה לידי. חצי מטר מפריד ביני לבינו. מדי פעם מצלצל. הצער והחוסר אונים גוברים בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות... בבקשה, רק מישהו לומר לו. מישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה! אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. ה זמן עובר... אני חושב על הכל... אם אמות, אם אחיה. על מה שעבר עלי במשך השנים האחרונות, ועל מה שיעבור - אולי. מה אומר להורים כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, על המשפחה... בקיצור, על  ה כ ל !

אני כבר עייף. שוכב פה כמה שעות רצוף... נרדמתי. התעוררתי מהדיבורים של השכנים, חלק מהנוער, שאף הוא לא נסע לטיול, והחליטו לעשות "על האש" ממש מתחת לביתי. התחלתי לצעוק 'הצילו' ברציפות כבר פעם שניה, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע אותי. שמעתי אותו אומר: "שמעתם?! מ' צועק הצילו!" התלהבתי מאד. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע! המשכתי לצעוק יותר חזק... אבל לא... הם ענו לו: "עזוב, בטח רואה סרט, זה לא הוא..." הקול נגמר. כבר לא היה לי כח יותר... שוב נרדמתי, ועכשיו, עד הלילה... בואם של הוריי מהטיול... השעה 22.30 בקירוב. התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות, רק חשבתי איך ומה אומר לאמא או אבא מה קרה, במינימום מילים, מינימום הלחצה ומקסימום הבנת המצב. חשבתי, וכך אמרתי:

אימי נכנסה בלחץ היסטרי לחדר, ראתה אותי שוכב כמו מת, "מה קרה? מה קרה?" צרחה בהיסטריה... עניתי, מילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל... שאלה היכן, הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון) משכה לי קצת את החולצה למטה, ו..... את ההמשך אתם יכולים לתאר לבד. הפרמדיק, השכן ממול, שהיה אף הוא בטיול וחזר ביחד עם הוריי, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי... האמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, פילדלפיה (קיבוע לצוואר), עירוי וכו'. עכשיו אני מבין מה זה - חיים!

הגענו לביה"ח, דודיי כבר היו שם, דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי... הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מ', אנחנו אוהבים אותך!". אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אח"כ... שניות ספורות אח"כ כבר הייתי בהרדמה... אני זוכר הכל!

טיפול נמרץ

אני מונשם. צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם המסכת חמצן כנראה כמה שבועות... הורידו לי אותה ביום חמישי. בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (שזה היה בשבילי נ-צ-ח), ועברתי לשיקום. כשדודי, ח', הגיע לבקרני, אמר לי את המילים הבאות: "מ', זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ כמו שהיית!". אז לא הבנתי למה אמר לי כך. למה שלא?! למה מה כבר קרה לי?! אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה! הוא עודד אותי. אך טעה...

שיקום ילדים תל השומר

מדוכא, מאוכזב, מוגבל, לא רואה כלום מלבד תקרה וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13 הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב... היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, שינו לי מ- מ' ל- נ'. כך שמהיום, אני נ' (והשם הנוסף ח'). שמונה חודשים בתל השומר - התקדמתי מאד.

חזרתי לתיכון. אדלג על שלב זה, משום חוסר חשיבותו במכתב. הייתי בישיבה שנה. התחזקתי מאד.

עם השנים הבנתי, "נ', אתה תשאר נכה על כסא גלגלים כל חייך!" - לא לקחתי את זה קשה. "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני עומד בו. משתדל...

היום, 9 שנים אחרי המקרה. משפחה תומכת ב"ה. בכל זאת, נפל עליהם "תיק" לא קטן... אחותי, א', הילדה הקטנה (כבר לא כ"כ בעצם) והצדיקה, תומכת ועוזרת לי בכל מה שאני צריך. אין לאף אחד אחות כזאת! לא אחות, לא אישה ולא ילדה!!! פשוט - צדיקה! מכל האחים (4 אחים ו-2 אחיות. כולל אני), אני הכי קשור אליה... ולומר ת'אמת?! לא מגיע לי את היחס שלה! אני לא מתייחס אליה בהתאם. ה"אגו" שלי לא נותן לי... 4 שנים הפרש בנינו, ואני מחזיק מעצמי כאילו אני "שוה" הרבה יותר ממנה. בושה לי!

א', גם ממך, ואולי הכי הרבה, אני צריך לבקש סליחה! כמעט אף פעם לא הקשבתי לבעיותייך ברצינות. זה לא היה מספיק "חשוב" בשבילי... בפעמים שהקשבתי, זה היה ממש מלאכותי. רציתי להרגיש "הוגן", שגם אני מקשיב לך כמו שאת לי... תרמת לי הרבה! לא רק בעזרתך, גם באישיותך!!! א', בא לי לבכות עכשיו, אני מרגיש ממש מבויש. 9 שנים את עוזרת, תומכת וסובלת את אחיך המעצבן, ועדיין ממשיכה. איך?! אם יצא לך לקרוא את המכתב הזה מתישהו, תדעי לך שזה לא משחק! אני מתנצל! מבקש סליחה, על הכל! את עכשיו ישנה, אחרי שעזרת לי פה בערך רבע שעה כשחזרת מהשבת בגוש עציון. קראתם בראש המכתב?! לא פחות ולא יותר - עד 2.15 היא עזרה לי פה במה שביקשתי ממנה... אחרי שבאה סחוטה מנסיעה ארוכה... שוב א', אחותי הטובה, תביני אותי למה אני כותב את זה ולא אומר, את יודעת, את מכירה אותי, זה מגאוה. כן, רק מגאוה... אבל בבקשה, תסלחי לי טוב? אני חושב עלייך הרבה כשאת לא פה. לא רק כשאני צריך עזרה ואין מי שיעזור, (וגם כשיש, תמיד את זאת שמוכנה לבוא ראשונה. לכן תמיד נח לי לקרוא לך, מאשר לאחר) אלא אפילו סתם כך מידי פעם... א', בקיצור את חשובה לי, ולמרות שאני לא מראה, ולא אומר זאת, אני אוהב אותך!

היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה. לימד אותי את ערך ה זמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה!

אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד התורה. למדתי משהו חשוב בחיים מהדוד היקר שלי, ח': "הדבר היחיד שאין לו זמן - זה ה זמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם - הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לתורה! "כי הם חיינו ואורך ימינו...!!!"

כיום אני בן 22, מרגיש היום בנאדם מאושר ושמח, שקיבל את חייו - במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ותלוי באחרים לפעמים, אבל אני יודע, שכך הוא רצון הבורא יתברך. מקבל עלי את הדין בשמחה, למרות הייסורים היומיומיים... לא חסר לי כלום ב"ה. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה - אין לי תלונות. פעמים עוד שלוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי... אני לא מדבר על ללכת "לעודד" אנשים שנפצעו... ואני עושה זאת בשמחה!!!

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. אנא, קיבלתם חיים במתנה, תעריכו מתנה חשובה זו! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, יש שהם תינוקות, יש שנולדים נכים, יש שעיוורים, שאילמים, שנפצעים... אתם חיים! בריאים! תנו תודה לבורא עולם.

הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו... כדי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אנא, בואו וננצל אותו לדבר החשוב בעולם. מה שהחזיק את עם ישראל בגלות אלפי שנים. פרעות, גירוש, אינקוויזיציה, מסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים... לא אחר, אלא, ה - ת ו ר ה !

תודה לכם שקראתם את מכתבי, אני עדיין ביניכם. חלקכם יקרא את המכתב וידע מי הוא הכותב. חלקכם יתכן אפילו שמכיר אותי ולא יודע כלל על שכתבתי מכתב זה. ויש, שלא יכירו אותי לעולם...

המצפה לישועה קרובה במהרה - נ.ח.ש.

לפעמים קורה לך שורה של תקלות,רק כדי שבסופם תזכה לפגוש מישהו או משהו. פגישה שלא תשכח לעולם. ולבסוף אתה מבין שהתקלות לא היו אלא הכוונות.

וכך קרה לי בפגישתי עם אריאל. הייתי צריכה לחזור לביתי לאירוע משפחתי ולא יכולתי,לכן חזרתי למחרת ביום שישי...

הייתי צריכה להספיק את האוטובוס לביתי ולא הספקתי ובנוסף ירדתי בתחנה הלא נכונה, לא היה לי מספיק כסף בארנק לחזור לתחנה הנכונה ולכן לא חזרתי...עליתי על אוטובוס שהביא אותי ליישוב אחר הסמוך לביתי.חיכיתי שם שעה שלימה.

לא הבנתי איך קרה שהיום הכל התעכב מה שבדרך-כלל לא קורה.חיכיתי וחיכיתי...עד השעה 11:00 כשלפתע,לשמחתי,הופיע כמו מלאך-אריאל מלווה בחברו.

אריאל שאל לשלומי במאור פנים ובאכפתיות,דבר שחימם את ליבי.הוא הציע לי את עזרתו בעצירת טרמפים ליישובנו,לאחר שעה שלימה של שהייה.ואכן,לאחר כמה רגעים הגיע טרמפ ואריאל הציע לי לעלות עמו,ולרדת במחסום החיילים הקרוב,כי משם יותר בטוח וטוב לחכות-סמכתי עליו וירדתי איתו למחסום.

היינו במחסום פרק זמן ממושך,שבו היו כמה דברים משמעותיים ועמוקים.מסתבר שאריאל הכיר את החיילים שבמחסום עוד ממזמן,ההוכחה לכך הייתה השמחה שלהם בראותם אותו.שוחחנו עם החיילים ולבסוף הגענו לנושא שהיה בוער אז-ההתנתקות.

חלק מהחיילים במחסום היו בדעה שזה צעד נכון.אחד החיילים אף אמר לאריאל שהוא בעצמו יבוא לפנות את יישובנו,אך אריאל חייך ואמר:"אין בעיה-אני אבוא איתך ואעזור לך כי אני מכיר את היישוב יותר טוב ממך..." וכך,לאט לאט בנועם ובסבלנות,אריאל גרם לחיילים להבין שהפינוי הוא אכן צעד לא טוב ופוגע.עד שלבסוף החיילים אמרו שאם הם היו יכולים הם היו מסרבים פקודה.

בינתיים אריאל ראה שהזמן עובר ואין שום טרמפ,לכן הוא ביקש מאחד החיילים שיביא לי כוס מים כדי שלא אתייבש.אריאל הספיק לשוחח שם עם כל החיילים וביניהם גם עם חייל תימני-איתו קרא את פרשת השבוע בנוסח תימני.אריאל השתדל לשמח את כל החיילים ככל יכולתו-דבר שבלט מאוד.בהמשך,החיילים ביקשו מאיתנו סרט כתום,אריאל חיפש שעה ארוכה בתיקו עד שמצא את הסרטים וחילק אותם לחיילים.החיילים שמחו וענדו את הסרטים על הכומתות שלהם.אריאל ביקש לצלם אותם,אך הם לא הסכימו,בטענה שאסור להם לעשות זאת.

אריאל לקח סרט כתום מהשקית,הכניס אותו לכיסו ואמר:"שיהיה לי ליתר ביטחון" אריאל החזיר את כל הדברים לתיקו וביקש ממני לשים בתיקי את מצלמתו.

בסביבות השעה 12:00 אריאל החליט להציל את המצב ולעצור בשבילנו טרמפים כי כבר התעייפנו                        
פתאום,הופתענו לראות את אריאל עומד באמצע הכביש,ועוצר בשבילנו אוטובוס שהגיע ליישוב הסמוך ליישובנו.אריאל ביקש מהנהג שיעלה אותנו והנהג נעתר לבקשתו.

בזמן הנסיעה שוחחתי עם אריאל ושאלתי אותו מהיכן הוא חוזר.הוא סיפר לי שהוא חזר אתמול משבועיים התנדבות בגוש קטיף היישר לבאר-שבע-לחניכים שלו,עשה להם פעולה,ישן שם והיום הוא חוזר לביתו לביקור ולאחר מכן חוזר שוב לבאר שבע לחניכיו.

אריאל אמר לי שהוא מאוד עייף ושהוא מקווה להגיע הבית מוקדם כדי לראות את משפחתו.ואז שאלתי אותו:"מדוע שלא תישאר בבית ותנוח?" אריאל אמר שהוא מאוד היה רוצה לעשות זאת,אך הוא אינו מסוגל ולא יכול לאכזב את חניכיו שביקשו כל-כך שהוא יהיה עמם בשבת.הוא אמר לי שהוא מעדיף לוותר על רצונותיו הפרטיים.

הוא הביט בעיני ואמר:"החניכים שלי צריכים אותי ואני צריך להיות במקום שצריכים אותי יותר".באותו רגע הרגשתי את העוצמה שקרנה ממנו,והערכתי כל-כך את המסירות שלו.אמרתי לו שמגיע לו "כל הכבוד", מכיוון שהוא המעיט בערך מעשיו...לאחר זמן שתיקה ממושך...הגענו ליישוב הסמוך,ירדנו מהאוטובוס וחיכינו שם לטרמפ לביתנו.

אני כבר התעייפתי,התייאשתי וחששתי שלא יגיע טרמפ.אריאל שם לב לכך ואמר:"מה קורה לך?","מה את מתייאשת?",אסור להתייאש!אל תתייאשי אף פעם..."הרגשתי השתפרה...ובמפתיע הגיע גם טרמפ עד ביתנו.

ירדנו סמוך ליישוב ואריאל לפתע שתק והתעצב.הוא עמד כמה רגעים בצומת,הביט בה וכך עלינו בשתיקה עד לשער היישוב.

בשער היה תלוי מודעת פרסום-אריאל חשב שהפרסום הוא של ועדת הנוער.הוא הביט בו ואמר:"אוי, אני ממש עצוב,אני בוועדת הנוער ואני בכלל לא יודע מה היא מארגנת.אני כלל לא תורם לה ולא תורם מספיק ליישוב.אני מצטער שאני לא עושה מספיק.הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא עושה המון ושביישוב יש מספיק כוחות של עשייה ושהוא אמר לי בעצמו "שהוא נמצא במקום שבו צריכים אותו יותר".אריאל אמר שאני צודקת ונרגע.

כשנכנסנו,ירדנו לכיוון היישוב ואריאל אמר פתאום:"אז את לא תשכחי אף פעם את מה שאמרתי לך היום,את מה שלימדתי אותך היום..."באותו רגע לא הבנתי מה הוא רוצה,אך הבטחתי לו שלא אשכח דבר.החזרתי לו את המצלמה שלו והודיתי לו על כל היום הנפלא שעבר עלינו.הודיתי לו על העזרה והעידוד.

בשלב זה כבר היינו קרובים לביתו.הוא נפרד ממני לשלום וברך אותי בשבת שלום אור ושמחה,ברכתי אותו בחזרה ושוב הודיתי לו-וכך נפרדו דרכנו.

4 שעות לאחר מכן אריאל נרצח בצומת בה עמדנו,ע"י מחבלים-ימח שמם.לאחר מכן סופר לי שברגע מותו נמצא בכיסו אותו סרט כתום,שליווה אותו גם ברגעיו האחרונים.

כאן המקום שלי להודות לבורא עולם,על כך שבדרכים כה מיוחדות,זיכני לפגוש אדם כה מיוחד,ללמוד ממנו כל-כך הרבה דברים שילוו אותי כל חיי.

הלוואי ונדע תמיד להעריך את האנשים שאנו מכירים,ונזכור שכאן בעולם הזה-הכל עראי.

לכן,בפעם הבאה שנפגוש מישהו,נדע שעלינו להקשיב לדבריו בכבוד וברצינות-לא משנה מהו גילו,ייחוסו או מעמדו,כי לכל מלה יש משמעות.

ונדע תמיד שכל רגע עם בן-אדם,הוא נדיר,יחיד במינו,אשר לא יוכל לחזור שנית.