סיפור הגלות מתחיל ברגע נשגב, שבו כרת הקב"ה ברית נצחית עם אברהם אבינו - ברית בין-הבתרים. במעמד זה מבשר הקב"ה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם וגו'". חז"ל מסבירים, שבברית בין-הבתרים נרמזו כל הגלויות שיעברו על עם-ישראל, עד הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו. גלויותיו של עם-ישראל (אחרי גלות מצרים) מתחלקות באופן כללי לארבע: בבל; מדי (פרס); יוון; אדום (רומי וממשיכותיה). אומרים חז"ל, שארבע גלויות אלה נרמזות בפסוק1: "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". ובלשון המדרש2: "אימה - זו בבל... חשיכה - זו מדי... גדולה - זו יוון... נופלת עליו - זו אדום". בפרקי דרבי אליעזר3 מוסברת פרשת ברית בין-הבתרים באריכות רבה (ובשינויים מסויימים4). שם נאמר, שכל הגלויות נרמזות גם בבעלי-החיים שביתר אברהם: "עגלה משולשת - זו היא מלכות אדום... ועז משולשת - זו היא מלכות יוון... ואיל משולש - זו היא מלכות מדי ופרס... ותור - אלו בני ישמעאל". מוסבר שם, כי אברהם אבינו ביתר את החיות הללו, כדי להחלישן - "אלמלי לא בתר, לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם; הואיל ובתר אותם - תשש כוחם". צמיחת הגאולה בהמשך מוסבר, כי ה'גוזל' רומז לעם-ישראל, ולכן אותו לא בתר אברהם, ואילו ה'עיט' ("וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם5") רומז למשיח בן-דוד: "ירד עליהם העיט, לאבדם ולפזרם מן העולם... ואין עיט אלא בן-דוד... היה אברהם עומד ומניף עליהם בסודרים שלא ימשול בהם העיט עד הערב". כל הפרשה הזאת מעוררת תמיהה. ראשית, איך ייתכן שדווקא בשעה שהקב"ה כורת ברית של אהבה והתקשרות נצחית עם אברהם, הוא מבשר לו בשורות קשות כאלה, על ארבע גלויות? שנית, אם העיט רומז למשיח בן-דוד, מדוע עמד אברהם ו'הניף בסודרים' כנגדו, וכי ביקש לעכב את הגאולה? מוסבר על כך6, כי בזה באה לידי ביטוי מהותה הפנימית העמוקה של הגלות. היא אינה רק עניין של עונש או גזירת שמים, אלא בתוכה נוצרת ומתהווה הגאולה. ייעודי הגאולה הנפלאים, אינם יכולים לבוא אלא על-ידי הגלות, וכל מטרתה של הגלות - הגאולה. לכן, דווקא בשעת כריתת הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו, מודיע לו הקב"ה על עניין הגלות, שדווקא מתוכה יצמח האור המופלא של הגאולה. גאולה בשלה רבי יצחק אברבנאל7 מחלק את זמן הגלות לשלושה חלקים: החלק הראשון, שבו עדיין אין הגאולה יכולה לבוא; החלק השני, שבו כבר יכולה לבוא הגאולה, אך אם תבוא אז, עדיין לא תהיה בשלה ולא תביא עמה את כל השלמות הנשגבה המיועדת לנו; החלק השלישי, שבו הגאולה כבר מוכנה ומזומנה, ולא נותר לה אלא לבוא בפועל. על-פי היסוד הזה מסביר אברבנאל את עניינו של ה'עיט'. המחזה של ברית בין-הבתרים החל בלילה, נמשך ביום ונסתיים בערב. בלילה לא הופיע ה'עיט' כלל, משום שהלילה מסמל את "זמן הימנע ביאת בן-דוד, שהוא גבול הגלות ההכרחי". אבל "משיצא השמש, שהיה זמן אפשרות ירידת העיט, אז הוצרך אברהם להניף בסודרין עד הערב, שהוא יהיה קץ הגלות". זאת, משום שאילו הייתה באה הגאולה קודם זמנה, לא היו באים עמה "נקמת האויבים העצומה ואותן הגאולות הנוראות שידעו הנביאים". לכן עמד אברהם ו'הניף בסודרים' - מלשון סדר - שהדברים יתנהלו על-פי הסדר שנקבע להם, עד שיגיע ה'ערב', שהוא זמן הגאולה השלמה. וה'ערב' כבר הגיע! |
