זה מ"עולם קטן", תקראו!!
מאין יבוא עזרי
אפילו האור בחדר המדרגות כבר לא פועל, נו באמת. לא מספיק שהדלת הזאת כל כך מסכנה?
שוב לבד, אפור, שוב רק מתחיל הערב וכל מה שאני רוצה זה לסיים אותו. איזה דיכאון. למי יש ראש ללימודים האלה בכלל.
"הי עמית." הדלת נפתחה בבת אחת, "מה המצב, אחי?" "בסדר, " אמרתי, בערך באותה תנוחה שהוא מצא אותי אתמול, "מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?" "יש לי חתונה הערב", אמר יוני, "אני רוצה עוד לרוץ לפני שאני יוצא. אולי אתה בא איתי?" "לחתונה?" "לא", הוא הציץ מהחלון וחייך, "לריצה". "אה..לא, לא נראה לי". "מקסים בחוץ. שעה, ואנחנו פה בחזרה". "לא", מלמלתי וחזרתי לטלוויזיה, "עזוב, פעם אחרת". "איך שתרצה", הוא שם את הקפוצ'ון על הראש, "תדליק לי את הדוד?"
למי יש בכלל כוח לצאת החוצה. איזה מקסים? קפוא. חוץ מזה אני חייב ללמוד. כן, עמית, כאילו שתלמד, מלמלתי וקמתי לעשות קפה. אתה הרי תקום מפה בשתיים- עשרה בלילה, רק כדי להחליף מקום לישון.זה לא יאמן. איך זה קרה לי? אני לא זוכר את עצמי כל כך עצוב אי פעם. אין לי כוח אפילו להזיז את הכיסא ולהביא את הספרים לכאן. לא בא לי כלום, שום דבר לא מעניין אותי, הימים פשוט הופכים לרצף אחד ארוך וחסר משמעות. מעולם לא הייתי כזה.
אם בסניף היו יודעים שהפכתי לערימת תפוחי אדמה חסרת חיים, הם היו מתייצבים כאן מזמן. זה כל כך לא מתאים לי, זה לא אני.
מה בער לי להירשם דווקא לחיפה? אין הנדסה במקום אחר? האוניברסיטה הזאת ענקית, אני לא מכיר אף אחד, אני לא מוצא את עצמי בשום מקום והשנה רק התחילה. איך אני עובר עוד ארבע כאלה?
" אתה שומע?" הוא יצא מהמקלחת, "המשפחה שלי עושה פה שבע ברכות מחר. אמא שלי ביקשה ממני להביא עוד אחד למניין. תוכל לבוא? זה ממש קרוב". "לא תודה". "מצווה? ארוחת ערב? מה יגרום לך לחשוב על זה? אנחנו קצרים באנשים, אחי". "אני בטוח שתסתדרו".
"אחי, אני מצטער", הוא ניגש אלי למחרת, "אתה כנראה חייב". "חייב מה?" "לבוא איתי. נו,חצי שעה וסגרנו עניין". "תגיד, לא אמרו לך שלא יפה להציק לאנשים?" "אין לי ברירה. אם אני לא מביא עוד מישהו שעבר בר מצווה, אמא שלי לא תדבר איתי יותר. אנחנו משפחה קטנה, אחי. אל תעשה לי את זה". "נודניק", חייכתי. "אני הולך להתלבש".
אני לא מאמין, אני מכיר את החתן. חניך שלי. בן כמה הפופצ'יק הזה? עשרים ושתיים?? "יוני", דחפתי לו מרפק, "איך אתה מכיר את הזוג הזה?" "בת דודה שלי הכלה", הוא אמר והסתובב אלי, "וואלה, התעוררת! אתה נראה כאליו ראית שד". "אני מכיר את החתן", אמרתי. "באמת? איזה קטע, לך תגיד מזל טוב".
"אפי" שאלתי ונגעתי לו בכתף, "זה אתה?" הוא הביט בי ופער זוג עיינים, "עמית?? עמית ליפשיץ? אני לא מאמין! מה אתה עושה פה?" "האמת זה מה שבאתי לשאול אותך", חייכתי. הוא צחק, "טוה, אני החתן, אין לי ברירה. ואתה?" "עוד לא", חייכתי שוב, "בוא'נה, מזל טוב, אחי!" "תודה! וואו, אני לא מאמין שאתה כאן, חיפשתי אותך", הוא אמר, "אתה לא עונה לטלפונים בלתי מזוהים?" אני לא עונה לטלפונים בכלל.."מתי חיפשת אותי, אחי?" "רציתי להזמין אותך לחתונה". "אה, שטויות, בנחת", הסמקתי.
הוא משך אותי קצת הצידה, "אתה לא מבין. ממש חיפשתי אותך. איזו השגחה, אני בהלם". טוב, זה רק אני, בוא לא ניסחף". אז אתה באמת לא זוכר", הוא חייך. "אתה הצלת את חיי". "סליחה?" "אתה זוכר איך הייתי בחמישית?" לא מה מקובלים ביותר אם אני לא טועה. "ידעתי שלא תזכור", הוא התיישב, "זאת הבעיה שלנו. כשאנחנו עושים משהו טוב באמת, אנחנו בדרך כלל לא זוכרים אותו". עכשיו כבר בכלל לא ידעת על מה הוא מדבר. התיישבתי גם. מה שבטוח בטוח.
"הייתה לי תקופה איומה", הוא אמר בשקט, "לא היו לי חברים, בקושי יצאתי מהבית. ימים שלמים ישבתי בבית וריחמתי על עצמי. ההורים שלי לא ידעומה לעשות. עד שבאת אתה". לאט לאט התחלתי להיזכר. איזה מסכן הוא היה אז, כל כך ריחמתי עליו. תלמיד מצטיין, בחור נפלא. בלי חברים.
"הגעת מוצאי שבת אחד", הוא אמר ועינו בורקות, "נכנסת לחדר שלי, והודעת שלא תזוז עד שאצא משם. לא הבנתי מה אתה רוצה ממני, לא הבנתי מה איכפת לך בכלל. ניסיתי לומר לך לא לטרוח, אבל באת שוב. ושוב. ואמרת לי שלכל אחד יש תקופות בחיים. לפעמים הן קשות יותר, לפעמים הן איומות ממש, אבל צריך לעבוד כדי לשמוח. לרצות באמת. ותמיד יהיה מישהו שיעזור לך לצאת מזה. מישהו שיישלך עד אליך, כדי לתת לך כוחות. התחלתי לחכות למוצאי השבתות האלו כמו שמחכים לסוף הצום. ארבעה פעמים כאלה היו. חודש שלם.בסוף יצאתי. בשבת החמישית הגעתי לפעולה. רעדתי כמו עלה נידף, לא ידעתי מה אני עושה שם, אבל אתה קרצת לי מרחוק, בלי לומר מילה אחת שתסגיר אותי. מאז הגעתי כל שבת. פתאום היו לי חברים.התחלתי לנשום. שנים רציתי לומר לך תודה", הוא אמר, "והתביישתי לגשת. אבל כשהתארסתי ניסיתי למצוא אותך ולא הצלחתי. נעלמת. והנה אתה פה ואתה משלים לי את הברכות. אני מודה לך מאוד, עמית. אני חייב לך כל כך הרבה".
בדרך חזרה הדלת כמעט נפתחה מעצמה. את החיוך שלי היא עוד לא ראתה.
יש כאן מסר מאוד ברור וחשוב אנשים.
מקווה שנהנתם!
ברית, מוריה ואלינור- ברוכות הבאות!! התגעגעתי!
