לצוף בנהר של ריק שיוביל אותי לים של נשמות ריקות
שמרחפות ונמשכות ומתערבבות
ושוב נפרדות
לנשמות שונות
שירחפו שוב
ועצוב לי
ושותק לי
למה מגיעים הרגעים האלו
שאני מרגיש שאין אף אחד לדבר איתו?
הרי יש כל כך הרבה שישמחו לעזור
ובכל זאת אני כולא את עצמי מאחורי חומות של כאב
ומוסיף לחומות אפקט מיוחד
שתיקה
אני תוהה
מה עדיף ריקנות שאוכלת מבפנים
או עצב שאוכל
אני חושב שאבחר בעצב
לפחות בו אפשר לטפל
|משלה את עצמו|
זה מוזר
הכלום הזה
ששואב אותי דווקא לתוך עשיה
אבל בעשיה הזאת אין סיפוק
לרוב כשאני עושה אני לפחות מרגיש משהו
כי זה בא ממקום של נתינה
אבל עכשיו?
אני סתם
סתם עושה כי צריך למלא את הריק
מה שמזכיר לי
