אני מיותרת
מיותרת כ"כ
יותר מאי פעם
אני מיותרת
מיותרת כ"כ
יותר מאי פעם
הפרח מת.
כבר לא גוסס.
מת.
התעוררתי הבוקר.
זה טוב? זה רע? אין לי מושג.
הידיעה שאני עלולה לפגוע בקלות כ"כ, מפחידה אותי.
מקווה שעזרתי לו.
ולא רק שפגעתי.
ובא לי לשלוח לו הודעה
לשתף את הקושי שלי
לספר שרע לי שפגעתי במישהו
אבל מפחדת
לא רוצה לפגוע גם בו.
אני לא יכולה להיות בקשר עם אנשים. אני יודעת.
הסיכון שאפגע במישהו גבוה מדי.
לא יכולה לקחת את זה על עצמי.
לא סתם הרגשתי שהעולם זורק אותי החוצה.
זה מה שהוא עושה.
להפסיק קשרים.
וזהו.
נתתי לו רק לשתף.
לא אמרתי כלום מעצמי.
ואז הוא רצה. ושיתפתי קצת.
מסתבר שהחשש שלי היה מוצדק.
זה לא היה נכון לשתף.
עכשיו גם פגעתי.
זה שנפגעתי זה שולי.
הייתי אומרת שהעברתי הלאה
אבל לא. כי זה היה עמוק מדי
אבל זה לא אכפת לי.
אבל אני פגעתי.
זו הרגשה קשה. אולי הכי נוראית שיש.
אני כזה זבל של אדם
שאני בכלל חושבת על עצמי.
אני אמורה לחשוב רק על אחרים.
ועל הטובה שלהם.
פגעתי בו.
אין לי בכלל זכות קיום כשאני פוגעת.
אני סתם פה.
לא מועילה.
ומסתבר שגם מזיקה.
גם ככה מתה כל יום מחדש.
אז מה זה משנה?
אשכרהההההה
כאילו זה תמיד קיים
נודד
אני כבר חייבת לעשות את זה.
דחוף.
זה ישחרר אותי.
מתי יקרה?
לא בכיתי היום כמעט.
לא בכיתי היום מספיק.
יש עוד מטען.
לפני כן בכיתי סופסוף.
וגם קצת שריטות. באסה שרק קצת...
אבל זה לא שחרר מספיק.
הוא היה צריך להיות יותר רגיש. ללא ספק.
אבל הייתי צריכה לשלוט על עצמי יותר.
היד שורפת.
שזה לא מאד מפתיע.
זה היה מכוון.
אבל למה כ"כ מעט?? אם כבר אז כבר...