פורום פורום ה-מרכזות (עמוד 47)

רק שאף אחד לא ירצה לעזור לי.
זה קשה לי מדי. שאכפת לאנשים ממני.
זה מכניס לי מחויבות כלפיהם... צורך לשמור על עצמי בשבילם...
רוצה רק לעזור לאחרים. זה מכניס לי רצון לחיות.

ללכת לישון.
לא לדעת מה יקרה מחר.
לא יודעת מה רוצה שיקרה.
ברור שרוצה להמשיך.
אבל קשה כל כך.. וכבר נמאס להיאבק...
רוצה להתייאש...

כואב לי.
ואין מה שישתיק את זה.

שהגוף שלי כבר יירגע
הוא לא מפסיק לרעוד
ה' בבקשה שהכל בסדר איתו!!!

אני מפריעה בכל מקום.
רק גורמת צער לאחרים.
ליותר מדי אנשים.

אבל איך עוצרים את זה

 

מותר לי להיות חלשה.
לעשות מה שאומרים לי.
זה גם טוב.
זה שומר עלי.

להם זה לא יפריע. וגם לו. וגם לו. והוא דווקא ישמח מזה אולי.
לו זה כן יפריע. אם הוא ידע על זה. אבל לא תהיה לו דרך לדעת.

שזה יקרה מעצמו. אבל על משהו טוב לפחות. אם אני לא יכולה מעצמי... למות על קידוש זה עדיף. מהיר, יחסית בלי כאב, בלי עונש על זה אחר כך למעלה, וגם פה שמחים שלפחות ככה זה קרה...

בא לי לחתוך
אין לי פה איך.
וגם אין לי כח.
גם לשרוט אין לי כח.

אין לי עניין מיוחד למות.
אבל אני לא רוצה לחיות.
זה לא אותו דבר.

ו...אם זה יקרה, מה יהיה איתי הלאה?
תכלס, גם ככה אקבל עונשים למעלה. אז מה ההבדל אם עכשיו או אחר כך? לא עדיף לגמור עם זה וזהו? גם אזיק פחות בינתיים...

אני יודעת שזה יעבור. כי אין ברירה. אבל אני פה עכשיו...

יקח זמן. בסוף הפצע יחלים. לא תהיה לו ברירה.
או שהוא יחלים או שלא אהיה. עוד לא יודעת מה עדיף.
קשה לי פה.

כל פעם מנסה לקרוא שוב
וכל פעם כואבת שוב.
בודקת כל רגע אם שלח הודעה. למרות שיודעת שלא.

היינו קרובים ממש. קרובים מדי.
הנשמות שלנו היו שלובות אחת בשניה. ועדיין.
אי אפשר לקרוע אותן.
ואתה עשית את זה.
אני יודעת שגם לך קשה. לא שופטת. אבל יש לי כאב.

איזו תקופה זו היתה
רכבת הרים מטורפת
קרוסלה
מערבולת
לא משנה איזו מילה.
וברגע אחד הכל אמור להיעצר
איך עושים את זה??

מחילה מהמנהלת. היא כבר לא עונה. אם את בכל אופן פה- תגידי ואעזוב לך את הפורום.

גם אם מישהו מגיע אליו, לא להגיב בו שום דבר בשום אופן. אני היחידה שכותבת פה.
בריק ומוסתר אפשר להגיב לי חופשי אלא אם כן אני כותבת אחרת. פה לא להגיב בכלל בבקשה. תודה.