פורום יד בנימין (עמוד 18)

מזמן 

כבר

לא

אניי

כי אני לא רוצה.
כי טוב לי ככה.
אבל אני כן רוצה.
מאוד רוצה.

פף..

 

 

 

 

 

 

יותר ממוזמנים להגיב

שמטיחים אותי פעם אחר פעם,
אל הרצפה,
אל הייאוש וזרועותיו.

אמרו באהבה

אור בהירות הדרך
זורח עלינו
ואת תוהה לאן הולכים בנייך
 

לא מבינים בכלל מה הקשר אלינו, הכל בסדר.

חורבן, זה מציאות של חיסרון, כל חיסרון בעולם.

חורבן זה גם הפסד של מדריגות שאין לנו בכלל השגה בהם ביחס בינינו לקב"ה, זה וודאי.

זה אולי הכאב הכי גדול, שהחורבן ככ חזק עד כדי ששכחנו מה הפסדנו, שאין לנו מושג בזה.

 

אבל החורבן זה לא רק זה.

 

החורבן, זה חיסרון של המקדש. מקדש זה שלימות, שלימות של העולם, ממילא חורבן זה חיסרון בשלימות הזו של העולם.

 

כל החסרונות שיש בעולם, כל הצרות, הצער, הבכי, השכול, האין, נובע מחסרון המקדש,
שהוא יהיה משהו אחר, משהו שלם יותר של המציאות.

 

ואולי על זה קל יותר לבכות, לאיודע.

הכל יהיה 'לפני שנה'.

זה מה שהולך כאן פעם אחר פעם,
אנשים אשכרה מוכנים לחשוף את כל הקלפים שלהם, רק כי הם ככ נואשים לאהבה.

 

ואולי,
אם לא, הם יהיו ככ ככ בודדים,
שהם פשוט חייבים את זה.

 

(ואיזה כיף זה לדבר על אחרים במקום על עצמך, אה?)

נכנסים אליו,
כותבים, כותבים, מגיבים לכל מה שרק אפשר,

ואז הנפש, שנמשכה במרוצה,
מחזירה את הקוים אל נקודתם,
נגעלת מהחיצוניות, מההצגה הזו של עצמי שם..
מתגובות שהוגבהו ובמחשבה שנייה טוב היה להם שלא נכתבו משנכתבו.

 

וחוזר חלילה

הרבה זמן עבר

עברו ליד האוזן.
הרבה שמעו,
אף אחד לא  הקשיב,
אף אחד לא התייחס.
כי כידוע,
יש אנשים שהם אנשים,
ויש אנשים שהם אוויר.
 

 

ואם כבר נפסיק להאמין לשקר הזה.