עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ב' סיון תשע"ב 22:04
חיוך. השפתיים מתרחבות, מחייכות. עומדת מול המראה בחדר, מסתכלת על הפנים שלי, על החיוך שממלא אותן. אמיתי, מאושר. חיוך.
פתאום הרקע מאחוריי מחשיך. בהתחלה מיטשטש לאט, אבל המהירות הולכת וגוברת. מטושטש. כבר לא יכולה לזהות את החיוך. הכל מסתחרר, אבל אני עוד עומדת, כאילו מנותקת מהסופה שמתחוללת סביבי. עד שנהיה שחור.
שחור. שחור כבד. סמיך. מפחדת לזוז, וגם לא כ"כ חושבת על זה. לא חושבת על שום דבר. נמצאת ולא נמצאת. מדי פעם מתנועעת קצת. לפעמים בטעות, לפעמים מצפה למשהו שיקרה בתגובה. אולי מישהו ישים לב, יושיט יד וימשוך אותי. יטלטל אותי עד שהכל יתבהר. באמת הכל שחור או רק לי זה נראה ככה?
לפעמים נדמה שאני שומעת קולות בחושך. או רואה הבהוב קלוש. לפעמים זזה קצת. אבל רק לפעמים. עד שגם זה מפסיק.
מפסיק.
לא יודעת כמה זמן עבר. כשהכל שחור אין לזמן משמעות. ואין למשמעות זמן.
העין צורבת. שורפת. כנראה מנסה לבטא את מה שהמוח והלב לא מסוגלים. תגובה אוטומטית. תחושה כבדה על העין. לחץ בחזה. והלחי רטובה. אות חיים ראשון אחרי תקופה ארוכה של חושך.
יש מאחוריי כל מיני הבהובים מוזרים. תנועות. רחש כלשהו. מה זה התנועות האלה? המוח לא מסוגל לקלוט ולעבד את המידע. הוא לא פעיל. רדום. כולי רדומה. כנראה זמן רב מדי. אדישה.
ושוב חושך. שחור. כבד. סמיך. מפחדת לזוז. משותקת.
כבר הראיתי סימני חיים. אז מה קורה כאן? אבל הסימנים האלה גוועים ברגע שהלחי מתייבשת. הסימנים מתייבשים יחד איתה, וזה לא לוקח הרבה זמן. הזמן שלקח לייצר את הדמעה הבודדה הזאת היה ארוך פי כמה מהזמן שהיא היתה על הלחי שלי, שהיא היתה "בחיים", שהיא החייתה אותי. אין בי כוחות לייצר אותה שוב. אם היא רוצה שתבוא לבד. אני לא קוראת לה.
אור מבליח. פתאום בין כל החושך הבהבה לרגע קרן אור, נפלה עלי ועל המראה שמולי. לשנייה ראיתי את ההשתקפות שלי, והקרן נעלמה. מה אני עושה מול מראה? מתי הגעתי לכאן? כמה זמן אני כבר עומדת ככה? מה הולך כאן?
אני שוב מרגישה את עצמי. כמו עולה מדי פעם משינה עמוקה, צפה מתוך המים. אבל זה רק ביקור קצר. אני עומדת. כבר הייתי פה פעם, לא? יש משהו מוכר. הכל חשוך מסביב, אבל התנוחה מוכרת לי. וההבהובים האלה מדי פעם מאחורה. כן, יש בזה משהו מוכר. עדיין לא מסוגלת לזוז.
שוב החושך הזה. כנראה הוא נמצא כאן כל הזמן ורק אני לא מודעת אליו. לא מודעת לשום דבר.
כשאני מתמקדת שוב, אני קולטת רק את החושך. מדי פעם גם איזה הבהוב מאחורה, אבל מפסיקה לייחס להם תשומת לב. או אולי הם מתמעטים. ההבהובים האלה, זה אומר שיש שם משהו? בטח עולם, אנשים, תמונות. גם אני הייתי פעם חלק מכל זה. פעם. אני חושבת. כבר לא בטוחה.
מצד אחד לזמן אין משמעות בחושך. מצד שני נותנת ומחכה לזמן שייעשה את שלו.
אולי שכדור הארץ יסתובב עוד קצת, וקרן האור שוב תיפול עלי. ואולי בעצם הכל מוצף אור ורק אני לא רואה אותו.
מתעוררת קצת. מגיחה לרגע מהמים. מתחילה להתרגל קצת למקום הזה. לא בטוחה אם תמיד היה כאן שחור. יש לי הרגשה שפעם היה פה משהו אחר. או שבראש שלי היה משהו אחר. אני חוזרת לכאן שוב ושוב, אז כנראה יש פה משהו שעושה לי טוב, לא? פתאום מרגישה כאב חד. פלאש של אור לבן, מסמא, ממלא את הראש. אני נרעדת, מאבדת שיווי משקל, ושוקעת חזרה.
אני שוב כאן. אבל לא בטוחה. מפחדת לפקוח עיניים. הכל שחור, אין באמת מה לראות, אבל העיניים הפקוחות מקנות תחושה של יציבות. רועדת. לא בטוחה מה הולך לקרות. לחץ בחזה. חנוקה. קשה לנשום. מפחדת להסגיר סימן חיים, ושוקעת חזרה.
ושוב אני עומדת כאן. מרוקנת. כבר הרגשתי הכל. מה יכול להיות יותר גרוע? עומדת. בוהה באוויר השחור. בוהה.
הנה היא. קרו אור, בודדה, חודרת את השחור, את חושך, ונופלת עלי ובהמשך ממני אל המראה שמולי. אני מצליחה להבחין עכשיו בפרטים. העיניים. הפה. הבעה? לא. סתם כבויה. עומדת. מסתכלת. בוהה בעצמי בפנים ריקות, מחזירה לעצמי אותה הבעה.
מבחינה פתאום במשהו. מרימה את היד, נוגעת בעין וממשיכה במסלול הרטוב לכיוון הלסת. כמה זמן המסלול הזה נמצא שם?
מסתכלת לעצמי בעיניים. מוכיחה את עצמי. מבט קשה. הדמעות ממשיכות לזרום. בלי הפסקה. זהו, עכשיו אני יכולה לדעת שחזרתי לחיים?
-
..
