יום הכיפורים מוזכר במקרא כיום שבו החטאים מתכפרים ואנו ומטהרים - "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם". (ויקרא טז-ל).
בעולם האלילי מושגי כפרה והיטהרות היו קיימים. על פי האמונה האלילית צרות ומחלות באות מעולם האופל על ידי שדים ורוחות טמאות, וכשכוחן של אותן רוחות טומאה גובר, הן גורמות למחלות ולנגעים. אחד מטקסי והכפרה וההיטהרות משדים ורוחות טומאה היה לקחת קורבן, ובאמצעות לחשים - "לטעון אותו" - בטומאה ורוחות טומאה, בשדים ומזיקים, קללות, ומעשים שמביאים רוחות רעות - ולשלוח אותו לאבדון. (תולדות האמונה הישראלית כרך ב עמ'570. האינצי' המקראי' ע' עזאזל, יום הכיפורים, כפרה, לחש)
העמים הקדמונים היו עושים טקסים על גבי טקסים כדי לטהר מהמחנה מזיקים ורוחות טומאה של עולמות אפלים, לעומתם התורה מבקשת לשחרר ולטהר את המזיקים והעולמות האפלים שבתוכנו. ביום הכיפורים התורה מצווה את הכהן הגדול לקחת קורבן, "לטעון אותו" בעוונות בני ישראל ולשלח לארץ גזירה. בשונה מהאלילות, את התורה לא מעניין רוחות טומאה וכוחות טומאה חיצוניים, אלא שינוי וטהרה פנימיים, ולכן, בנוסף לשליחת השעיר למדבר התורה מצווה את הכהן בעבודת יום הכיפורים שני דברים חשובים: לסמוך את שתי ידיו על ראש השעיר, ולהתוודות.
מהו המשמעות הווידוי? להתוודות זה להודות. - להודות זה לקחת אחריות על המציאות. להודות שאני עשיתי ואני האחראי. למה זה טוב? משום שככל שיש לי יותר אחריות על המציאות אני משפיע עליה. כשאדם מאמין שאין לו אחריות על המצב, הוא לא יוכל לשנות את המצב כי הוא רק אובייקט במציאות. היכולת לשנות טמון ביכולת להודות, להודות שזה מה שקרה ושאני אחראי לזה.
אבל היכולת להודות בעבר שעשינו, נעשית קלה ופשוטה רק כאשר אנחנו מבינים שמה שעשינו לא מגדיר אותנו. מה שעשינו זה מה שעשינו – זה לא הופך אותנו לרעים. אם נחשוב שאם עשינו משהו זה אומר שאנחנו רעים, אנחנו נברח מלהודות ולקחת אחריות עליו, כי אנו בעצם מודים שאנחנו רעים, ואנחנו לא נאמר על עצמינו שאנחנו רעים, אז אנחנו נעדיף להאשים אחרים או חלקים בנו (אדם שאומר – אני דפוק – הוא לא לוקח אחריות אלא הוא מאשים חלק בו (חלק דפוק) שאין לו עליו שליטה כביכול).
בנוסף, עבר שמגדיר אותנו הוא עבר שכובל אותנו. למה? משום שאם מה שעשינו בעבר אומר שאנחנו רעים, אנחנו נברח מתפיסה של אחריות והשפעה על מה שעשינו – כדי לא להיחשב רעים, ואנחנו נברח גם מהשפעה ושינוי של העבר. למה? כי אם אנחנו משנים זה אומר שאנחנו אחראים. וזה אומר שאנחנו רעים. אנחנו לא רוצים לומר על עצמינו שאנו רעים – אז אנחנו לא נשנה. היכולת להודות בחטא ולשנות, תלויה וקשורה בקשר גורדי ביכולת לא להזדהות עם החטא.
היכולת לא להזדהות עם החטא היא המשמעות העמוקה של סמיכת הידיים על ראש הקרבן. בתקופה המקראית, סמיכת ידיים על אדם או חפץ פירושו מינוי והאצלת סמכות (למשל במדבר כז –יח. שם ח- י). אבל סמיכת ידיים "על הראש" של בהמה או אדם – פירושה היה האצלה מן הסומך על הנסמך. (האצלת ברכה - בראשית מח-יד. מט-כו. קללה - מלכים א ח-לב. תהילים ז-יז). גם בקורבנות החוטא סומך את ידו על הקורבן, מה הוא מאציל עליו? את החטא. לכן באופן עקבי כל פעם שכתוב את המילים וסמך את ידו על הקורבן, כתוב את המילים וכיפר עליו, הוא לוקח במקומו את החטא. ביום הכיפורים הכהן סומך את ידיו על ראש השעיר, ומתוודה, והעוונות ניתנים על ראש השעיר:
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר. (טז-כא.)
התורה אומרת לכהן הגדול ביום הכיפורים לסמוך את שתי ידיו על ראשו של שעיר החטאת ו"ולטעון אותו". אבל בשונה מהאלילות שמטעינה את הקורבן בכוחות טומאה ומשלחת מהמחנה - כאן לא מדובר בטעינה מוחשית מאגית, אלא בטעינה סמלית. הוא לא נושא רוחות טמאות, הוא לא נושא מזיקים וכוחות אופל - הוא נושא עוול מוסרי, הוא נושא אדישות חברתית, הוא נושא "את כל פשעיהם לכל חטאתם" = ביוגרפיה דתית וחברתית קולקטיבית קלוקלת.
שעיר המשתלח הוא עבר נייד קולקטיבי. הוא מקנה את התפיסה הקולקטיבית שאנחנו זה לא העבר הקלוקל שלנו. העבר על השעיר, נייד, הוא לא מזוהה אתנו ולא מעיד על מי שאנו. זו קרקע פורה שבה גודלת האחריות, היכולת להודות במעשה שעשינו לשנות ולהיטהר.
בימינו אין לנו מזבח כפרה, אבל אנו יכולים לבנות לנו מזבח כפרה אישי ופנימי, מזבח שמבוסס על אחריות - אנחנו אחראים על העבר שלנו. ועל אי הזדהות - לא לראות במה שעשינו אמירה על מי שאנו. עבר שהוא אמירה על הזהות שלנו הופך להיות חלק מקובע בהווה שלנו. עבר שהוא רק עבר, הוא ניתן לאחריות ולשינוי על ידי מי שאנחנו בהווה, וזוהי תכליתה של הכפרה ביום הכיפורים.
.
)
