אח..חשבתי אתמול ש - זהו. מהיום אני כבר לא אכנס לפה יותר,
אבל הנה אני פה. פשוט לא הייתי מסוגל שלא להביא את זה, לא הייתי מסוגל.
אהה, מה גם ש - 'לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו'.
חח יש! עכשיו יש לי 'ביטוח' שתזכרו אותי... 
כל יום בחודש הזה, אתם הולכים - לחייך, חיוך מתוק - אחרי התפילה.
עם כל "קורי העכביש" בעיניים, לפחות משו אחד יהיה נורמלי בנו... 
את הד"ת הבא שמעתי (גם מעצמי) לא פחות מ - 15 פעם,
וכל פעם מחדש, אני מתהלב - אין, זה מדהים.
היום, בתפילה, אחרי תקיעת שופר העיניים היו קצת רטובות...
אוקי, נתחיל:
נכנסים ממש עוד מעט ל - חודש הרחמים והסליחות.
(תמיד צועקים לנו "א-ל-ו-ל". וואו, צדיקים אלו - אבל, עכשיו זה משו שונה, בלי צעקות. באמת...)
בתקופה הזו, כל יום אנחנו אומרים את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" לאחר התפילה.
"אחת שאלתי מאת ה'אותה אבקש שבתי בבית יהוה כל ימי חיי לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו"
וואו - תחליט, אתה רוצה להיות בבית מדרש בקביעות או רק לעשות שם ביקורים??
והתשובה נפלאה. יסוד ענק מכניס לנו דוד המלך בעבודת ה' -
דוד מבקש מה' להיות בביתו - תמיד! כל ימי חייו. אבל דוד המלך לא רוצה 'סתם' להיות שם, הוא רוצה להיות שם בהרגשה של תייר, "ולבקר בהיכלו".
מה מיוחד בהרגשה של תייר?
חח לא צריך לספר על זה. מספיק רואים את האלה מחו"ל שבאים לפה ו - מצלמים פאלפל. כאילו - "ראבק, מה אתם מתלהבים מפאלפל?!" - אבל, זה "מגניב". זו ההרגשה של תייר. בגלל שהוא לא ראה את הדבר הזה - בגלל שהוא לא התרגל אליו, הוא מתלהב מזה. מתרגש...
כך גם דוד מבקש מה' - 'שאני יהיה שם תמיד, בביתך' - אומר דוד לה' -
"אבל - הקב"ה, תן לי כל פעם מחדש הרגשה של תייר, של התפעלות מהתורה,
של התחדשות הכוחות, כמו שתייר מתלהב מדבר החדש לו, כך אני תמיד אתפעל, אתרגש, אתלהב ואחדש בשמחה את הכוחות שלי לתורה". זוהי בקשת דוד.
ממילא, מחר שנקרא את הפסוק אחרי התפילה, זה יהיה ככה -
'ושבתי בבית ה' כל ימי חיי ('פיזית'. מחשבתית. ת'כלס. אבל, גם -) לחזות בנועם ה' ולבקר בהכלו (בהתלהבות של ביקור. עם כל הרגש בעבודת ה'. להרגיש 'חי' ו - 'נושם' בעבודת ה')".
אז מחר, לא לשכוח להביא חיוך קטן אחרי המשפט הזה, וואו. אור... 
ת'אמת, זה אחד הד"ת שאהבתי ממש. באמת. נכנס לי במוח. חזק.
הוא קצר, מתוק ו - אשכרה - קולע.
הקרדיט ל...
וואלה, לא זוכר. פעם שמעתי את זה, ו - מאז, זה ח-ר-ו-ט לי בזכרון...
בכל מקרה, תמיד מותר ורצוי להודות לאבאל'ה על הדברים הנפלאים שהוא נותן לנו!
ו - פססט, מי שנהנה אז שידע שגם אחרים רוצים להנות.
אההמ אההמ בבקשה - להקפיץ. (באמת. 
)
קיצור, אל תתנו לו לפול "מטה מטה". (את וגם אתה, בבקשה תשתדלו להקפיץ גם בהמשך החודש.)
שיהיה תמיד למעלה! 
אז, חבר'ה -
בעז"ה שנזכה כולנו להיות בבית ה' כל ימי חיינו, בהרגשה נפלאה, חדשה, מתוקה
ובהתלהבות אמיתית מהתורה.
יאלה, חודש טוב ומבורך לכוווול עם ישראל!
א-מ-ן!!
אחת מהשומרון
| מלא קטעים על פרידה זהו שיר להתראות ולא שלום אפילו שאנו כאילו נפרדים היום. זהו שיר ובו קשה לספר על תקופה יפה ביותר. שהיה לנו נהדר ביחד בלי להגזים כי אתם הייתם פשוט משגעים. זהו שיר קצר ובו תודה קטנה בשביל כל הכיף שנתתם לנו במתנה זהו רק שיר, וקצרות השורות ולנו היו חוויות כה רבות. זהו שיר שמח ויש ניגון מכל מילה כי אתכם היה ממש נפלא. אך זהו שיר עצוב, כי נפרדים ויש דמעות קטנות בין המילים זהו שיר סיום והתחלה גם כן כי יש פרידה ותקופה חדשה מתחילה לכם. זהו רק שיר ולכל שיר יש סוף אם לרע ואם לטוב. זהו רק שיר ואין בו הרבה מקום אז באמת תודה. בהצלחה. להתראות ולא שלום ____________________ ישנן פרידות רבות: עצובות,שמחות,מרגיעות... כל החיים נפרדים ממשהו ישן, ומשהו חדש מתחיל... לפעמים הפרידה מלווה בעצב או דמעה. אף פעם לא נדע... איך תיראה הפרידה... לעיתים זה נראה כמו נצח... כמו לא יעבור לעולם... אבל בסופו של דבר - הפרידה מטבעה - פותחת עולם . ____________________ כשנפרדים מה אומרים? בעצם מה אומרים כשנפרדים? אולי מן משהו כזה חכם עמוק. אולי דווקא קליל מוטב בצחוק. אולי אומרים זאת סתם דרך אגב, רק שלום קצר ומפנים את הגב? יתכן מאד שיש לשאת איזה נאום פרידה נרגש, שתהיו בריאים ובהצלחה מסרו לפעמים ד"ש. או אולי בעצם יש לומר את הדברים האמיתיים על זה שהיה קצת קשה לפעמים, ועל זה שהיה כיף ונהדר- והמון ימים מאושרים. אבל את האמת הגדולה יש לומר מייד, מהר! שמה שהיה, לא יחזור יותר. החיים יימשכו, יישארו הזכרונות ויש אנשים מיוחדים, שמלבד שלום, אומרים להם גם להתראות... ____________________ יש דברים שרציתי לומר אך אינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולם עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי שאולי לא אבין לעולם. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי, בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת. ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי, כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד. חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין, שיבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה. ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין. כאובד בדרכי - בדרכי הרעה. אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו. וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות. ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע, ואהבתי אותך לא פחות. ____________________ כמו שקיעה שזורמת אל הים הרחב כמו גולם הנפתח ופורש כנפיו כמו גל שנספג בחול הזהוב כמו הסהר השולח אור שמש טוב כמו אתמול שיזרח מחר מחדש כמו הד הנצעק, וחוזר ונלחש - כך גם הפרידה, עוד פרק שנחתם נחרט עמוק בלב, אבל איננו תם. יישארו הרגעים היפים והטובים, יישמרו החיוכים ועימם הכאבים. הדמעות שנאספו מבכי ומצחוק יצמיחו את המשך דרכינו עוד רחוק. ____________________ בשקשוק נכנסה הרכבת לתחנה צפר הקטר והעלה עשן בארובה נוסעים כבדים ירדו מהקרונות נסגרו ונפתחו דלתות נוסע קשיש עמוס מזוודות וזכרונות, ירד לאיטו במדרגות הישנות. "כמה טוב לך" אמר לי, "שאתה מצטרף למרות שהדרך מעייפת" וגברת קצת מבוגרת הוסיפה בחיוך "אח ! איזה דרך נהדרת" וכך, קצת מסוקרן, וחושש לראות, מה כל כך יפה בנסיעה הזאת, דילגתי במדרגות ופתחתי את הדלת. והנה הייתי כה מבולבל. ברכבת לא קרון אחד ולא שניים. בעלי צבע שונה וגודל שונה אך בעיקר אנשים שונים. ואני נכנסתי לקרון שממנו ירד האדון, פתחתי את הדלת ופנימה נכנסתי, אך עדיין דאגתי והססתי... ממקומי שליד החלון, התחלתי לסרוק את יושבי הקרון. הנה זה למשל, בעל כשרון, שחקן מוכשר ! וזה, מצייר נהדר. לזה לב טוב, וכמה שזה חמוד וחכם. לאט לאט למדתי להכיר את כולם. כמובן שבדרך היו תקלות ומשברים לפעמים יושבי הקרון היו רבים לא ויתרו והפריעו לשכנים. לפעמים הסתכסכו עם חברים. אך משהו בהתנהגותם של יושבי הקרון שבה את ליבי ברגע הראשון. משהו שעושה לי טוב על הנשמה, וכך נשארתי אתם עוד תחנה, ועוד תחנה. ראיתי שפה ושם יש בעיות ולא קל למצוא להם פתרון, תמיד בסוף נשארים מאוחדים. ואז גיליתי שבזמן שעבר, נקשרתי אליכם. אך הגיע הזמן ידידי שארד, הנסיעה שלי הגיעה לסיומה. שוב נכנסת רכבת לתחנה, נוסע חדש עולה ואני יורד לרציף. ורגע של געגוע אותי מציף... אוהב אני אתכם יושבי הקרון ! וכואב לעזוב את כל דייריו האהובים. ואני אומר שלום, ואורז מזוודות, ומאחל לכולכם , המשך נסיעה נעימה ... ____________________ על כל היפה שעבר וחלף שוב יורד המסך בכבדות, ודמעה חוצפנית תדגדג את האף ותסבול מפיצול אישיות. חציה מתעצב על עבר שנגמר הוא שכח שהיו גם צרות וחציה מאושר ושמח למחר המלא גדותיו בתקוות. כי כן רבותי, זו דרכו של עולם שכל מה שמתחיל גם נגמר וכל מה שנגמר שוב מתחיל מחדש מעגל שאיננו נסגר... ____________________ א.א. מילן "פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי. אף פעם. אפילו לא כשאהיה בן מאה". פו הנהן רגע קט. "בן כמה אהיה אז?" "תשעים ותשע". פו הנהן. "אני מבטיח," אמר. ____________________ (יוני נתניהו) ראיתי אתכם צומחים ומתבגרים. ראיתי בשמחה התהוות של שלד, בריאה של אנשי קבע בגדוד, נגדים וקצינים. ראיתי את הגדוד מתקדם משבוע לשבוע ולא קופא על שמריו. ראיתי אתכם חיילים ומפקדים משיגים תוצאות טובות וחותרים תמיד הלאה. אני סמוך ובטוח שתמשיכו בכיוון שהלכנו ושרק תוסיפו ותשתפרו. ____________________ אני עוזב בהרגשה שעדיין יש הרבה לעשות ואני מודה שקשה לי לעזוב. אבל אני גם יודע שאני משאיר את הגדוד בידיים טובות, היודעות מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות זאת. כמו כן דעו שאני מאמין בכם, לוחמי ומפקדי הגדוד. עם גדוד כזה, אפשר לצאת לקרב בלב שקט. ____________________ נפרד נאמר שלום,קצת עצוב לנו היום הזכרונות שוב עולים ואותנו ממלאים ברגעים של עצב ושמחה ברגעים של אושר וברכה ברגעים שננצור תמיד ברגעים שילוו אותנו בעתיד. אולי בעתיד שוב נפגש אז אסור להתייאש רק לזכור שוב להגיד,שהפרידה לא לתמיד! ____________________ על גנן צעיר הוטלה משימה, לשתול קבוצה של זרעים בגינה, להשקותם ולטפחם בגן כדי שיהיו פרחים עם הזמן. בתחילת העבודה בימים הראשונים היו בלב הגנן חלומות גדולים. להפוך את הזרעים ללא כל בעיה לערוגת פרחים יפיפיה. הגנן היה מוכן לתת את כל כולו ורק בשביל הפרחים שלו. הוא רצה להחדיר בכל פרח ערכים על מנת שיחיה בשלום עם שאר הפרחים. אך למרות שהיו לו כ"כ הרבה תוכניות- צצו פה ושם בעיות. הגנן אהב להיות במחיצתם לכאוב בכאבם ולשמוח בשמחתם, הוא נהנה להקשיב לסיפוריהם הקולחים ולעודד אותם כשהיו עצובים. ולמרות שלפעמים הם הפריעו לו בעבודתו הוא אהב אותם והם אהבו אותו. הוא אהב לראות, איך שלכל אחד יש צבע משלו וריח מיוחד ולמרות שכל פרח נראה אחרת ביחד- הם ערוגה נהדרת. ואז- לאחר פרק זמן שהיו איתו, הרגיש הגנן שהסתיים תפקידו. אך איך אפשר פתאום להגיד לפרחים שהוא כ"כ אוהב- "זהו-אני עוזב"? איך אפשר להגיד שלום? אמר הגנן: "לא שלום, אלא להתראות אני אומר, כי אתכם, פרחים שלי, אני מבטיח לשוב לבקר... ____________________ קשה להיפרד ממשהו טוב, מאדם שלמדנו כל כך לאהוב. לברך אותך אנו רוצים, על תקופה ארוכה, על כל השנים. בשבילנו זו לא באמת פרידה, זו סתם הזדמנות לומר תודה. בטוחים שתצליחי בהמשך! |
רק חבל שהמחנה כבר עבר.יורביתשירושקי
.
בת שמש
]מתוק מדבש, ואני רוצה לתת להם צ'ופר שמקשר את הנושא לנושא של חברות (לגילאי א-ב)איזה וויכוח קטלני היה לנו על זה... שיו!! אבל אני רוצה לדעת מה דעתכם בנושא.
הרא"ה זה כידוע שבט של גיל 13 (שונאת את הגיל הזה!), ובגיל 13 אתה כבר נהיה פחות ופחות תמים לגבי בני המין השני. מה שיוצא בסופו של דבר הוא, שבמחנה הרא"ה אי אפשר ללכת לשום מקום בלי שבן/בת יקפצו עליך ויתחילו איתך. אז ברור שאפשר להגיד: "נו, אז מה הבעיות שלך?!, אם מישהו קופץ עליך ומתחיל איתך, תנפנפי אותו לכל הרוחות, תזרקי אותו כמו תפוח רקוב, תשרפי ת'מכתבים שלו, תרקדי סביב המדורה ותשירי: "הימים הטובים חזרו", ואז הוא ילך משם". אז מה?! ממש לא משנה עד כמה תנפנפי אותו במקרה הטוב ובמקרה הרע... אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. כל עוד הדבר הדוחה הזה (לא בנים. הדבר הזה שכולם מתחילים עם כולם) נמצא שם ובריכוז כזה גבוה, כל עוד הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאומרים לך "מחנה הרא"ה" הוא הדברים הדוחים שהולכים שם, לא צריך ללכת!!
בשנה שעברה היינו צריכות (צריכות אמרתי?! צריכות אפעם לא היינו. בואו נגיד: "היו בנות שרצו") לצאת למחנה הרא"ה. אני ועוד אחת התייצבנו מול השבט דוגרי, והודענו להם חד משמעית: "אנחנו לא יוצאות!". הן אמרו שנעשה החלטה שבטית, ושתינו אמרנו להן שלא משנה כמה החלטות והצהרות שבטיות הן יעשו - הן יכולות לשכוח מאיתנו לצמיתות במחנה הדוחה הזה. והיו בנות שרצו לצאת. אפילו רוב מוחלט של השבט רצה, אבל לא יצאנו. אין לי מושג למה הן לא יצאו, אבל זה מה שקרה.
אפשר גם להגיד: "יופי, אז יש את האווירה של השבט. לא נלך אל הבנים, ונעיף לכל הרוחות כל בן שיבוא להתחיל איתנו" (אני כבר מתנצלת לפני כל הבנים שכאן, כי אני די בטוחה שאתם לא הייתם עושים את זה, אבל לא כולם כמוכם). לדעתי זה בולשיט!!!! אין דבר כזה: "האווירה של השבט קובעת". אין!! ברור שיש שבטים מיוחדים כמו השבט שמתחתי. שבט הרא"ה של השנה אצלנו ביישוב. אבל למשל בשבט שלי (כן, כן), יש מספר בנות שאומרות "אני יודעת לשמור על עצמי", ואחר כך הולכות אל הבנים בשמחה וצהלה. תעשו לי טובה!!!
אני אפילו לא רוצה להתחיל לספור את הדברים המגעילים שהולכים שם. לטובתי ולטובתכם. ונגיד שיש בת שיודעת לשמור על עצמה. נגיד. אז היא הולכת לה כמו נשמה טובה ויקרה, ומוצאת חברות חדשות. האח! מה יפים הם החיים!!. אבל אז מה? היא רואה שהחברות החדשות והמתוקות שהיא מצאה, בנוסף לכל מעלותיהן, גם לא כל כך תמימות, והדבר הבערך יחיד שמעסיק אותן הוא, עד כמה חתיך הבן הזה והזה. אז מה? גם להתחבר שם עם בנות אי אפשר!! אז בואו נוריד את ה"להתחבר עם בנות". אי אפשר ללכת למקלחות!! (ואני מקווה שתבינו לבד למה אני מתכוונת כי אני לא הולכת לפרט יותר).
(ושלא תחשבו שזה רק אצל הבנות. שבט בנים מסויים אצלנו אמרו לי שיש דברים מגעילים יותר בצד של הבנים). ואני לא מסיקה מסקנות מהירות. אל תראו אותי כזאת. עשיתי סקר נחרב ביותר אצל כמעט כל הבנות בסניף (לביא, אלעד, עמיצור, קוממיות ועד המון), והן אמרו לי חד משמעית שלא כדאי לצאת. גם מבחינת צניעות, וגם מבחינה חברתית כי בכל שבט (כמעט) יהיו את אלה שירצו לעבור מעבר לגדר ואת אלה שלא, ויהיו מריבות וסכסוכים והשבט יתפלג.
מבחינתי ללכת למחנה הזה ולמחנה סיירים שהוא עוד יותר גרוע (גם את זה לא הסקתי לבד), זאת התאבדות מבחינה רוחנית!!!
אני ממש רוצה לשמוע מה דעתכם בנושא כי זה נורא חשוב לי.
