פורום בני עקיבא (עמוד 158)

בס"ד

דבר תורה נקודתי

השבת אנו קוראים את פרשת ויקרא, המתחילה לעסוק בענייני הקורבנות. התורה מלמדת אותנו מהי הסיבה להבאת כל קורבן, החל מקורבנות הבאים על שמחה שהתרחשה לאדם, דרך קורבנות פחות שמחים, ועד קורבנות שמביא האדם בכדי לכפר על חטאיו. כשמתארת התורה את קורבנות ה"חטאת" – הקורבנות שמביא האדם שחטא, משתמשת התורה בלשון "וכי" או בלשון "ואם": "ואם נפש אחת תחטא" "נפש כי תחטא בשגגה" וכו'. אולם, כאשר מגיעה התורה לפרשה המדברת על מצב בו חוטא הנשיא, חורגת התורה ממנהגה, ומשתמשת בלשון "אשר נשיא יחטא". חכמינו ז"ל מסבירים לנו שהמילה "אשר" היא מלשון "אשרי". אשרי נשיא המוכן להודות קבל עם ועולם – שהוא חטא.

כל אחד מאתנו הוא נשיא. לכל אחד מאתנו יש גאווה או שררה מסוימים, והיכולת שלנו להודות בטעות, היא הכרחית כדי להתקדם הלאה, לתקן את מעשינו, להתקדם ולהשתפר. ואם נעשה כן, אשרינו!

שבת שלום!

דבר תורה מעמיק

השבת אנו קוראים את פרשת "ויקרא", הפרשיה המתחילה את החומש. כבר הזכרנו בעבר, שלשם הפרשה ישנו משמעות עליונה, ולא בכדי נבחר שם זה דווקא כדי להוות "הכותרת" של פרשה זו. כאשר מדובר במילה שהיא גם שמו של ספר, וגם שמו של חומש – בוודאי ישנו עניין רב במילה זו.

אם נתבונן במילה זו בצורה שהיא כתובה בספר תורה, נגלה תופעה מעניינת – האות א', המסיימת את המילה ויקרא, כתובה בכתב קטן יותר משאר האותיות המרכיבות את המילה. לצורת כתיבה זו ישנה חשיבות עליונה, עד כדי כך שייתכן שספר תורה בו האות א' במילה ויקרא נכתבה כרגיל – יהיה פסול. מקרה זה הנו חלק ממספר מצומצם של מילים בהם אותיות מסוימות נכתבות גדולות או קטנות מהרגיל. צורת כתיבה זו התקבלה מאת בורא עולם כחלק ממתן תורה, והיא מרמזת לסודות העמוקים ביותר והכמוסים ביותר בעולם התורה.

גדולי התורה שבכל הדורות הסבירו לנו כי צורת כתיבה מיוחדת זו מביעה על שני רבדים של קריאת המילה. כאשר הרובד הגלוי יותר הוא קריאת המילה בשלמותה, והרובד הנסתר הוא הגדלת/הקטנת האות השונה.

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו". כאמור, האות א' המסיימת את המילה "ויקרא" היא א' זעירא, כלומר א' קטנה. המדרש מגלה לנו את הסוד הגדול מאחורי א' זעירא זו. ישנו כלל ידוע כי כל הנביאים התנבאו ב"מקרה". לנביאים לא הייתה יכולת "לזמן לעצמם נבואה". כאשר היה מגיע רגע מסוים, הם היו חווים חוויה מדהימה ומקבלים נבואה, אולם לאף אחד מהם לא הייתה יכולת לדבר עם ה' ולקבל תשובה בדרך הנבואה בכך עת שיחפוץ. משה רבנו, גדול הנביאים – אשר לא היה כמוהו ולא יהיה כמותו, אינו כן. "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות". משה, שהגיע לדרגה הכי גבוהה שבן אדם יכול להגיע עדיה, היה מקבל נבואה בכל עת שיחפוץ.

משה כתב את ספר התורה הראשון מפי ה' ישירות. כאשר הגיעו ה' ומשה למילה "ויקרא", ביקש משה מבורא עולם לכתוב את המילה "ויקר" מלשון מקרה, לשון בו התורה משתמשת כשהיא מדברת על בלעם. משה רבנו, העניו מכל אדם, האיש השפל בעיניו – לא רצה שיראו עד כמה מדרגתו הייתה גבוהה מעל שאר בני האדם עשרות מונים, ואף מעל שאר הנביאים. משה חפץ היה שייכתב "ויקר" כדי לומר שה' דיבר אליו במקרה, ובכדי להבליט את המרחק הגדול בין ה' לבני האדם. משה עם כל גדלותו ידע את אפסותו לעומת ה' יתברך, ורצה להדגיש הבדל זה.

אולם בורא עולם לא הסכים. מעלתו של משה חייבת להיכתב, למען דעת כל עמי הארץ כי תורת משה אין לה הפסק. משה העביר את כל דברי הבורא אלינו בשלמות, לא החסיר דבר ולא הותיר. יסוד גדול זה של האמונה בה' ובמשה עבדו הוא אחד מי"ג עקרי האמונה המרכיבים את היהדות, ובין החשובים והמוכרחים שביניהם. אולם ה' קיבל את בקשת משה בצורה חלקית, ואת האות א' הורה לכתוב בכתב קטן.

לקח גדול ועצום למדים אנו מפרשה מדהימה זו. לקח הכולל שני רבדים: רובד גלוי ורובד נסתר. הלקח הראשון הוא הכרה בערך עצמנו. הידיעה בגודל מעלתנו וביכולת וחובת ההשפעה שלנו אל מציאותנו וסביבתנו, ומצד שני – הידיעה הברורה באפסות שלנו כבני אדם, ובמרחק האינסופי בינינו לבין השלמות והטוב האלוקי המוחלט.

לקחים אלו נבחרו, בתור ה"כותרת" לפרשה ולחומש המדברים על ענייני הקורבנות. עבודת האדם את ה' בעולם, עבודה שבאה לידי ביטוי בעבר ע"י עבודת הקורבנות, ואנו מקווים שתשוב ותחודש במהרה בימנו – מתבססת על עקרונות אלו, מצד אחד הידיעה הברורה באפסותנו, ומצד שני ההכרה ביכולת ובמחויבות שלנו להשפיע ולשנות את העולם. לקחים אלו חייב כל אחת ואחד מאתנו לקחת עימו כצידה לדרך. צידה שתשמש אותנו לאורכו של חומש ויקרא, ותהווה נכס צאן ברזל למסע חיינו כולו.

שבת שלום!

אנו מתחילים חומש חדש, ומתחדשים..

כולם מוזמנים להגיב ולהביע דעה:

http://www.facebook.com/topic.php?topic=13157&uid=160950736023