א. אנחנו לא נוהבגים לפי כל מה שהשו"ע פסק. יש דברים בהלכה שהם לא הכי ברורים.
לדוגמה, מה עדיף לגבי כיסוי ראש, האם פאה זה טוב?
יגידו החב"דניקים שזה האידיאל, ומי שמתחזקת היא מי ששמה פאה.
לעומתם, יש ציבורים שקוראים לפאה 'עצת בלעם הרשע' על כל המשתמע מכך.
מה באתי לומר בכך?
זה שאתה רואה משהו אחד כהתחזקות, כמצב האידיאלי, לא בהכרח נראה כך בעיני כולם.
או במילים אחרות, יש אנשים שמאידיאל לא הולכים לאריאל.
ב. ובטח תשאל, למה? מה, הם לא מכירים את מה שהרב אבינר חושב? מכירים, ובכל זאת הם פוסקים אחרת, ובעינהם זה לא פחות צודק ממה שאתה ציטטת.
אשמח אם תקרא את הטקסט הבא. אתה לא חייב להסכים איתו, אבל אני מקווה שזה יעלה כמה נקודות למחשבה. קצת ארוך, אבל שווה את זה.
על הצניעות: בין קדושה לתועבה / בכל סרלואי אולמן
חברה צנועה תוחמת את המיניות לגבולות נכונים, ומאפשרת לנשים קיום כבני אדם. החברה הדתית והחרדית מתרחקת מאידיאל זה, בשל תרבות צניעות שיש בה מן הפורנוגרפיה
נשות טאליבן בבית שמש
לא מזמן נסעתי בטרמפ. הנהגת היתה אישה חביבה, בת גילי בערך. כדרכן של נשים הבטתי בלבושה. היא הייתה אישה יפה, רק שאי אפשר היה לראות את גופה. שערה היה מכוסה כולו וגופה – עטוף ברדיד שחור. מתחתיו – שכן הרדיד הזה לא היה אטום לגמרי, אלא כמין רשת שחורה דמוית תחרה צפופה מאוד – לבשה חולצה לבנה, ועליה עליונית. ריחמתי עליה – היה חם מאוד ובאוטו לא פעל מזגן; אך מסתבר שרחמיי נבעו יותר מתחושתי שלי מאשר מרגשותיה שלה. היא נראתה מאושרת.
מדוע אישה המתלבשת על פי גדרי ההלכה החמורים ביותר עוטה על עצמה של? נימוסיי לא עמדו בפני סקרנותי ושאלתי אותה.
היא השיבה בחביבות שבעלה ביקש זאת ממנה. בעלה, יש לציין, לומד באחת הישיבות הציוניות הגדולות. הוא ביקש ממנה להוסיף קדושה. היא הסכימה. ביישוב אין היא הולכת כך; אבל כן בירושלים – שבה נעשה הדבר מקובל יותר ויותר. היא סיפרה על רב גדול שפנתה אליו אישה וביקשה להתחזק במשהו, והוא אמר: בתוספת צניעות.
צניעות פלוס
למילה הזו, צניעות, יש ערך של פצצה. איש אינו יודע את טבעה המדויק ואת מרכיביה הממשיים אך מהרגע שבו את משליכה אותה לאווירו של חדר היא מכתימה את הקירות, מחריבה את הרהיטים ומשאירה פצעים וצלקות בגופן של כל אלו הדוברות עליה. יהיו כאלה שיתארו אותה כהתגלמות הטוב וככוחה של האישה; יהיו כאלה שיתארו חוויות קשות ואף יזכירו צלקות נפשיות.
אך מהרגע שהטלת את המילה הזו לאוויר, משהו בו ישתנה. שוב לא תוכל הנשימה לחזור לקדמותה.
אני אישה דתייה. אני שומרת מצוות מאז שנולדתי, ובזמן מסוים גם התחלתי לשמור מצוות לא מתוקף החינוך אלא מתוקף הבחירה. ויותר מכך: קיבלתי על עצמי מערכת של מושגים והלכות כחלק מאורח חיי גם אם אני חשה קושי ממשי בביצוען. לכן אני מכסה את ראשי ומפרידה בין בשר לחלב; אני מתפללת בבוקר ומקפידה על טהרת המשפחה. אני מתלבשת לפי כללים הלכתיים מובהקים, כפי שאני מקפידה על מזון כשר. נכון, אני מאמינה שעולמי הרוחני אינו שלם עדיין; הרבה הרבה יש לי ללמוד ולהבין, תמיד אוכל להקפיד יותר. אך זוהי דרכה של תורה; ובכל השתלמות בעבודת המידות או המעשה – הדרך תמיד ארוכה מהיעד. ועם זאת – זוהי דרך מחויבת, דרך שאני שמחה בה; הנה אומר זאת בשמחה ובגאווה: אני אישה שומרת מצוות, אישה דתייה.
והנה, יש נשים המתבקשות על ידי בעליהן לעשות מעבר למקסימום שדורשת ההלכה, בשם מידת החסידות. זוהי, יש לציין, אופציה ראויה עבור אנשים שהקדושה בוערת בדמם. אך קדושה זו נראית לעתים כנחלתן של נשים בלבד. מהי מידת החסידות שהוא דורש מעצמו, כגבר? האם הוא מקפיד שלא ללכת בזרועות מגולות? האם יקבל על עצמו – שהרי כל רצונו להרבות בקודש – תפילות נוספות, ארבע ביום אולי? או שמא יקום לתיקון חצות? נראה שלא. נראה שמידת חסידות עבור גבר היא בינו לבין א-לוהים, ו מידת חסידות עבור אישה היא בלבושה; צניעותה שלה היא סממן עבור רמתו הרוחנית. ונראה שצניעותה של אישה לעולם אינה מספקת. היא ממלאת אחר דרישותיה החמורות ביותר של ההלכה ועדיין אין הדבר די; היא נדרשת לדברים שאף אינם נחשבים למידת חסידות. למעשה, היא נענית לבקשתו של בעלה (ומפניה נראה היה שהם מאושרים ביותר) שתוסיף על עצמה יותר מהמקסימום שקיבלה על עצמה.
כנשוך נחש
וכאן יש לעצור, ולספר סיפור.
אני מתגוררת ביישוב ועובדת בעיר; בדרכי לעבודה אני נוסעת באוטובוס. אני עולה עליו ומבקשת להתיישב, וכאן נראה שקרה דבר מה חמור מאוד. נראה שעשיתי מעשה נפשע – התיישבתי ליד גבר. הוא קם ממקומו כנשוך נחש ונעמד מיד ואני הרגשתי אשמה ובושה. אחרים, גברים ונשים – נראה שכולם ישבו ליד בני מינם – נעצו בי עיניהם. עליי להצטדק מיד: היה זה המקום היחיד באוטובוס בחלקו הקדמי, והרי אני ביקשתי לשבת; הדרך לירושלים היא דרך ארוכה ומלאת פיתולים שלא רציתי לעמוד בהם. מה גם שהייתי בזמן שעבור האישה הוא קשה יותר מן הבחינה הגופנית. וסת? ראשית הריון? כבר אינני זוכרת. מילא, ועוד אומרים שזיכרונן של נשים חזק משל הגברים.
הגבר שאיתרע מזלו והתיישבתי לידו העדיף לעמוד כל הנסיעה ורק לא לשבת לידי. לא משום שנדף ממני ריח לא נעים (אני נוהגת להתרחץ מדי יום), לא משום שהחזקתי בידי ספר שאינו קדוש (היה בידי סידור תפילה); משום שאני אישה.
כי בשנים האחרונות, בעולם פרוץ ביותר, התרבו הסייגים והמנהגים. נשים הורחקו לחלק האחורי של האוטובוס, ונאסר עליהן לשבת ליד גברים. נשים מתבקשות להסתיר את חלקי גופן הנשיים ולעטות של. נשים מתבקשות לא לעבור ברחובות במועדים מסוימים. נשים מקבלות שירות בקופות נפרדות במרכזי הקניות. נשים – נראה שיש משהו מערער מאוד בחברתן של נשים. משהו אסור. אותו גבר שקפץ ממקומו כאשר העזתי להתיישב לידו לא עשה זאת מאבירות אלא מפחד; בעיניו היה כעס; בעיניו היה גועל. משהו – במעשה שעשיתי – עורר בו רגשות חזקים ביותר.
וכאן יש להעיר: אני אוהבת להיות אישה; אוהבת להתלבש, אוהבת את חברת הנשים. חונכתי בבתי ספר ובתנועת נוער נפרדת; עד היום אני מרגישה בושה בפני גברים. בקלות רבה יותר אני מסתדרת עם בנות מיני. יתר על כן: אני מאמינה שבמקרים רבים ההפרדה בין גברים ונשים היא הכרחית – כמו בבתי ספר למשל. נקודת המוצא של דבריי היא זו האורתודוקסית, הרואה את הצניעות על פי הלכה כערך ודרך חיים ואת הצניעות שבהתנהגות ובמעשה כערך חיובי המתבטא בעוד פנים, הרבה מעבר ללבוש.
לא באתי לקעקע את מוסדות הארץ, לא באתי להציע: הסירו את מלבושיכן, שבו בחיקם של גברים באוטובוס, פרקו את המסגרות - -
כל שביקשתי הוא לשבת, באוטובוס.
משהו בי – בהופעתי, במה שאני משדרת – משהו מעורר פחד. משהו מעורר גועל. כבר אין מדובר בכיסוי הגוף אלא בהסתרה של איבר נמק, של משהו מאיים ומרתיע ומעורר חלחלה – גופי שלי, גוף האישה.
מחיקת השם
אבל, תאמרו בצדק, הרי עולמנו שלנו היום שונה בתכלית מהעולם שהיה לפני עשר, ואפילו חמש שנים. אינך יכולה ללכת ברוב בלא לפגוש פורנוגרפיה. מעולם לא היה העולם פרוץ כל כך – סרטים, תמונות, פרסומות. לא נזכיר את האינטרנט. דומה שכל מי שמבקש לקנות או למכור היום משהו, קונה למעשה את גופך שלך. גופך שלך, שהוא הדבר היקר לך ביותר, נעשה מטבע עובר לסוחר. כיום כבר לא מדובר בסחר בנשים אלא במסחר המבוסס על נשים; האישה היא מטבע עובר לסוחר.
וגם אלו שכמו חיים על ירח פנימי ונמנעים מכל אלו, אם ילכו ברחובות ודאי יפגשו ביותר בשר חשוף נשי מאשר בכל תקופה אחרת. וכנגד כל הפורנוגרפיה הציבורית הזו, חיפצון וזילות של גוף האישה, מן הראוי להרבות בקדושה.
ומהי אותה קדושה? הפרישות כמובן. בעולם מעורבב נתרחק מן הנשים. בעולם פרוץ, נלביש אותן. ובעולם שבו הפמיניזם העניק לה קול, והוציא אותה מן המטבח וחדר הילדים, נחזיר אותה, שקטה ומכובדת, לשם.
וכאן יש לעשות הבחנה: צניעות היא כיסוי והפרדה המאפשרים מרחב ללא הפרעה מינית. פורנוגרפיה היא דריסת הגבולות הללו. צניעות מאפשרת קשר; הפורנוגרפיה משמידה אותו. הצניעות מניחה את קיומה של האישה ומקיימת את המפגש בינה לגבר; ואילו הפורנוגרפיה מוחקת את השנייםומסרסת את מקום הקשר. בעולם פורנוגרפי, מאבדת האישה את פניה. אין היא שם, גיל או מהות; היא הופכת לצביר איברים. אין לה רצון או בקשה; כל קיומה הוא ביצרים שהיא מעוררת. והמשתמש בפורנו זקוק לה כדי למחוק אותה; הוא משתמש בה כדי להעלים אותה, כדי לגרש אותה מקרבו. ועולם המאפשר פורנו והשטוף בו, עולם המלמד נשים להתלבש כפרוצות, עולם שבו התנהגות ולבוש פורנוגרפיים הופכים לנורמה, גם אם הוא שוויוני בתנאי השכר וההעסקה – הוא עולם שונא נשים.
מול עולם כזה, תאמרו, עומד העולם החרדי. עולם שמטרתו להגן על האישה: החברה נפרדת, לבושה של האישה צנוע באמת. ההפרדה בין גברים לנשים מאפשרת את המפגש האמיתי, המתוק כל כך, בין שניים שלא הוכתמו במגע זר, בגוף ובנפש. הנה הנה קמה כאן חברת מופת שמצליחה להתעלות מעל טינופת הרחוב - -
פורנוגרפיה הפוכה
אך משהו קורה. משהו מתערער. משהו – רע? מוזר? – עובר ברחובות בשנים האחרונות. בהתחלה, את רואה ולא ממש מבינה. את מתארחת בשמחה משפחתית ורואה שהנשים והגברים חוגגים באולמות נפרדים. את מוצאת על מדף בביתם של ידידים עשרה ספרים וקונטרסים, וכולם עוסקים בצניעות. בצאתך לרחובה של ירושלים אינך יכולה להימלט מעשרות מודעות בעניין. ברדיו, בחדשות מדברים על נשים המכסות את כל גופן מכף רגל ועד ראש, אך כאן, נאורותך וחינוכך הטוב אינם מאפשרים לך לחרוץ משפט על מורכבותו של ציבור שלם. את מנסה להפריד בין העולם שאת חיה בו לחברה החרדית שאת מעריצה ועם זאת מבקרת, ורואה כי נורמות צניעות חרדיות בלבוש ובהתנהגות נכנסות אל עולמך שלך.
כל העולם נעשה שטוף בשיח הצניעות כשם שעולם אחר שטוף בזימה.
והצניעות הופכת לחזות הכול. היא נהפכת למדד לאיכות הנפש; היא נהפכת לקנה המידה היחיד לקדושה וסגולתה של האישה. ואט אט נעלמת האישה בפני הצניעות. תחת שהצניעות תאפשר את הקשר עמה, בלא בלבולי התאווה, היא נדרסת על ידה. חוט דק תלוי בין חובת הצניעות והזכות שבה לבין הפחד מאישה; חוט דק שתהום תלויה בו. והמרחק מהאישה – מרחק שיש עמו כבוד להבדלים בין המינים, כבוד לסוד שבמפגש בין אישה ואיש (שבחברה מעורבת כמו נשחק למשהו עייף, משומש מאוד), המרחק הזה מתפרש כהתרחקות מגורם החטא והטומאה – האישה.
אומר זאת בפשטות: אותם חרדים המבקשים מנשים לעבור לחלק האחורי של האוטובוס; אותם אנשים המבקשים מנשותיהם לעטות של על גופן המכוסה כבר לפי דרישת ההלכה המחמירה ביותר; אותם גברים שעורכים תמונות בעיתון כדי שלא יופיעו בהן פניה שלא אישה ובוודאי לא שמה – אותם אנשים המזהים את האישה כמקור התאווה והטומאה והחטא – שטופים בפורנוגרפיה כמעט כמו החברה החילונית, שממנה הם מבקשים להיות נבדלים כל כך.
ואנשים אלו אינם רעים, אלא שעם השנים ומחנק הסגירות נטשטשה דעתם בין כיסוי ומחיקה. ואין בכוחן של הנשים להגיב כיוון שהזיהוי בין איכותה של אישה וצניעותה חד כל כך ומאיים כל כך במשמעויותיו בחברה שאמת המידה שלה היא כמעט כולה בדקדוקי מצווה ולבוש, עד שכל תגובה בעניין כמוה כמחיקת כל זיהויה העצמי, כמוה ממש כהתאבדות.
ובמסגרת תהליך ההקצנה הכללי שעובר על החברה הדתית, שבו היא נקרעת בין קוטב החרדיות לקוטב החילון, לא תוכל אישה לשאול מדוע שלא ללבוש של בעצם. היא מזהה את מעשי החברה החרדית כתוספת קדושה ולא מבינה את שורש העניין, ואם לא ייעצר הסחף עכשיו – על ידי אמירה רבנית וצעקת הנשים – הוא יהפוך לנורמה בציבור הציוני דתי בשנים הקרובות, וכבר לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל אחור.
וכאשר מזוהה הצניעות עם כלל המידות הטובות, כל התנגדות לה היא אסון וכל שאלה עליה היא ערעור על סלע קיומנו. והאישה, המנסה להיות יהודייה טובה יותר, נדחקת לפינות האחוריות של האוטובוס כשבד שחור מכסה את איבריה הנשיים. היא מזוהה עם החטא; ואת החטא – אין לגלות ברשות הרבים. דומה שכוחה השטני גדל שבעתיים: יהיו הרחובות נפרדים. כוחה עצום כל כך עד שיש לכסות את כל גופה ממש. והיושב לצידה באוטובוס, הרי הוא מתחייב בנפשו.
זוהי פורנוגרפיה. בפורנוגרפיה חושפים את גוף האישה כדי למחוק את פניה שהם עולמה הרגשי; כאן מכסים את גופה כדי להימנע מכוח הפיתוי העז שלה; מול הפורנוגרפיה מאבד האדם את שיפוטו המוסרי ואת שיקול דעתו. והתוצאה אחת היא: ה"אישה" נעלמת. כבר אין מדובר בגוף החי, בבשר ודם בעל רגשות, חלומות, תחושות; כאן וכאן מדובר בגוף בלבד. וכוח הייצוג של החטא עצום כל כך והפחד ממנו רב כל כך, שכמו נראה שכל ייצוג של נשיות הוא המפחיד. למעשה, יש להכחיד את הנשיות עצמה.
מלחמה בדרך
אני רוצה לצאת במשפט מפוצץ מאוד: אנו נמצאים כעת בתחילתה של המלחמה על זכות הקיום של הנשיות ברשות היחיד והרבים. קראנה לזה בכל שם שתרצו: פמיניזם, שוויון, הזכות לנסיעה באוטובוס, הזכות שלא להזיע בקיץ. המלחמה הזאת לא תיעשה על ידי קריעת של מגופה של אישה הבוחרת לעשות כן; מאבקיהן של נשים נעשים בכוחן המתנגד לאלימות.
אל תסכימו. התלבשו בצניעות אך אל תניחו לאיש להאפיל אתכן בבד שחור או לחשוף אתכן באורח מביש לאור השמש. נהגו בהתחשבות כלפי זולתכם אך אל תסכימו לפחד ולשנאה שאתן מעוררות בשל היותכן נשים. זכרו: כשאתן נענות לבקשתו של נער או ילד או גבר לעבור לחלק האחורי של האוטובוס אתן אולי הופכות לשעיר לעזאזל; אבל הוא עושה אתכן לאיברים איברים.
הכותבת היא מורה, משוררת ומנחת סדנאות כתיבה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב, 7.10.2011
).
