זה עושה רגע של קווץ
ילדים זה דבר קשה לעבוד איתו



חן,
בוזכל העולם במה וכולנו שחקנים
של מי? בשביל מה?
כל אחד חי בבמה משל עצמו, מתרגש בשביל אף אחד, מתבייש מאף אחד, חרד משום דבר.
אז אל.
לימדו אותנו להתייחס לחיים כעקומת פעמון עם שיא באמצע וירידה בקצוות, או כאל קו ליניארי שרק הולך ועולה - בכל מקרה כאל רצף. כמו סיפור, עם פתיחה, סיבוך התרה וסיום יפה או מר.
אבל הם לא קו.
הם זיגזג מוזר, עם עליות חדות וירידות פתאומיות, ולולאה באמצע שנשארת סבוכה. דברים מתחילים פתאום ואחרים מסתיימים פתאום. אין סדר.
כל מה שאדם מקבל בתחילת הדרך זה גוף לחיות בו ועולם לצעוד בו, ויש לו X שנים לעשות כל מה שהוא רוצה. אין שביל. בהצלחה.
אלו המחשבות שעלו לי תוך כדי שמיעה.
הוא מדבר על זה שם. כשנותנים לאנשים סיפורי חיים, ומבקשים מהם להעריך את רמת האושר, הם בעצמם בודקיםכמה זה סיפור מוצלח.
נראה לי אינדיאני
טוהר בילדה שמקשיבה
עם עיניים עצומות
יופי של אדים מוארים בתוך טיפות
חדות שריקה של רוח בשדה עירום מדשא
וקול טפיפות רגליים יחפות על אדמה
עם דוקטור הו 
ועוד כמה
איכותי אחי!פנסאי


Robert Jardin
בוזאחרונה
זריחה'עברי אנוכי' זה אחד השירים הכי חפורים אחרי 'שבט אחים ואחיות'
באמת שלא הבנתי מה זה השיר החסר פואנטה הזה
חרשו חרשו סלוובוגו חרשו
פעם הייתי ניקית
בוז
מפוחית