הרמבם בהלכות תורה פרק א הלכה א כותב שהאב חייב ללמד את בנו תורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם".
הלחם משנה (אחד ממפרשי הרמבם, מביא את המקור לדברי הרמבם) מביא מקור להלכה מגמרא במסכת סוכה דף מב. ששם כתוב שקטן שיודע לדבר, אביו מלמדו תורה. מלמד את הפסוק "תורה ציווה לנו משה..." ואת פסוק ראשון של קריאת שמע.
אבל קשה, מכיוון שהגמרא מביאה את החיוב של האבא ללמד את בנו תורה עם חיובים נוספים כגון- קטן שיודע להתעטף בטלית- חייב בציצית. אם הוא יודע לנענע לולב- חייב בלולב. קטן שיודע לשמור על תפילין - חייב.
והחיוב הזה הוא מצד חינוך הבן על האב, וזה לא מדאורייתא, אלא חיוב מדרבנן.
ז.א. ה'לחם משנה' הבין ברמבם שהחיוב ללמד את הבן תורה זה מדרבנן.
וככה כותב גם ה'ארבעה טורי אבן'- שהחיוב מדרבנן שהרי כך נראה בגמרא בסוכה (והוא כותב שאכן ברמבם נראה שמדאורייתא), והוא מביא ספרי שאומר "ודברת בם" שמכאן לומדים שתינוק שיודע לדבר אביו מלמדו תורה שנאמר, אבל הפסוק זה רק אסמכתא (ז.א. לא מקור לחיוב מהתורה).
אבל שו"ע הרב בתחילת פרק א כותב שהחיוב ללמד את הבן זה מהתורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם וכו". וככה, לדעתי הפשט ברמבם- שהרי הרמבם מביא פסוק. ולא כה'לחם משנה'.
ראיה שדעתו של הרמבם שהחיוב הינו מדאורייתא, מכיוון שהרמבם כותב שהאישה לא חייבת ללמד את בנה- כי היא לא חייבת ללמוד בעצמה.
אבל לכאורה אם החיוב היה מדרבנן- כדין כל המצוות שהאב מחנך, מדוע הרמבם כתב את הטעם הזה, הרי נשים לא חייבות לחנך ילדיהם. אבל הרמבם הביא סיבה אחרת למה היא פטורה מללמד את בנה.
משמע שמקור החיוב ללמד את הבן תורה אינו מדין חינוך, אלא מדין "ולמדתם את בניכם" - חיוב מיוחד של התורה- ולכן הוא נצרך להסבר למה אישה לא חייבת ללמד את בנה, שהרי לא חייבת ללמוד בעצמה.
(המקור שאישה פטורה מחינוך הינו בגמרא מזכת נזיר דף כח:
כתוב מחלוקת מה הסיבה שאבא יכול להדיר את בנו(להפוך את בנו לנזיר) אבל אמא לא יכולה.
ר' יוחנן אומר שזה הלכה מיוחדת בנזיר. ריש לקיש אומר שזה מדין חינוך.
רואים שאישה לא חייבת בחינוך.
ובשולחן ערוך או"ח סימן שמ"ג כתוב שאבא צריך להפריש את בנו מלאכול מאכלות אסורות. והמגן אברהם כותב שם ש-לאמא, אין מצווה להפריש.
ובתרומת הדשן סימן דצ הוא כותב שהגמרא במסכת סוכה ב: שכותבת שהלני המלכה הושיבה את בניה בסוכה זו חומרה שהיא (כאישה) החמירה על עצמה לחנך את ילדיה)
אבל- זו לא ראיה חזקה, מכיון שזה לא מוסכם שנשים פטורות מחינוך.
רשי בחגיגה ב. כותב שחכמים חייבו את האבא ואת האמא לחנך את ילדיהם.
אכתוב משהו ביינישי בקצרה, אז אולי פחות יובן.
המחצ"ש כותב שלכאורה זה מחלוקת בין ריש לקיש לר יוחנן מה הסיבה שאין האישה מדרת את בנה, והוא כותב שאין לחדש מחלוקת נוספת ביניהם, וכל המחלוקת זה ביחס לסיבה שאין האישה מדרת ולא האם יש חובת חינוך על האם או שאין.)
_____
אבל לפי שו"ע הרב צריך להסביר מדוע כלול חיוב דאורייתא של ללמד את הבן, עם חיובי דרבנן באותו פסקה. (הברייתא בסוכה מב. שמביאה את חיובי האב מדין חינוך- כגון לקנות לו תפילין, לולב וציצית, יחד עם חיוב מהתורה ללמד את בנו תורה.
בכדי לענות על זה נקדים.
הרמבם בהלכות התורה הלכה ו כותב, שמשמתחיל הבן לדבר, אביו מלמדו תורה. את הפסוק "תורה ציווה לנו משה" ופסוק ראשון של קריאת שמע. ובגיל 6-7 לפי כוח הילד, שולחים אותו ללמוד ב"חיידר".
והכסף משנה מביא את המקור של הרמבם מהברייתא בסוכה שאומרת שהאב חייב ללמד את בנו. (אותו ברייתא ש'הלחם משנה' הביא ביחס להלכה א שנאמר שהחיוב הכללי של אב ללמד את בנו )
ובשולחן ערוך יורה דעה רמה סעיף ח, נפסק, שמכניסים את הילדים לחיידר בגיל 5-6.
והרמ"א שם כותב שבכל זאת, ילמד את בנו אותיות הא' ב' כדי שהילד יתרגל בעצמו לקרות בתורה.
והגרא שם שואל על הרמא, שהוא לא מבין אותו, בגלל שהילד צריך ללמוד תורה ממתי שהוא מתחיל לדבר, ולא מגיל 3.
(בתחילה ניסיתי לחלק בין לימוד תורה, שהרמבם והגמרא דיברו על, שיש לו אופי אמוני- יסודות לילד יהודי, אחדות ה', אלקותו, והתורה שקיבלנו ממשה.
לעומת הרמא שדיבר על 1. לימוד האותיות 2. כדי שהילד ילמד אחר כך בעצמו וזה לכאורה לא חלק מהמצווה של ללמד תורה. לימוד תורה היא היא המטרה. אבל נחזור לשאלה ביתר עומק- ונראה לי שדברי הגרא והרמא עמוקים יותר.)
וכן צריך להבין מה שייך חינוך מיד שיתחיל לדבר? הרי אין דין חינוך בגיל שילד מתחיל לדבר. החינוך שמצינו בהלכה הינו מגיל שיש לילד דעה שקיים מערכת של מצוות והבנה באיך לקיים אותם.
______
הגמרא במסכת ברכות כ. כותבת שנשים עבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ותפילין.
ורשי שם כותב, שאפילו קטן שהגיע לגיל חינוך (חינוך בשפת ההלכה, ולא המילה חינוך בלשוננו) אביו פטור מללמדו קריאת שמע (דווקא, ולא פטור מתפילין), בגלל שהאבא לא נמצא איתו תמיד בבוקר.
ז.א. חזל רצו שהאבא ילמד את הבן או הכל או כלום, הם לא רצו שהילד ילמד לפני בר מצווה חצי קלאץ.
והתוספות שם (במסכת ברכות) מקשה על רשי הרי הגמרא בסוכה מב. כתבה שאם הבן הגיע לגיל חינוך אביו חייב לקנות לו תפילין. ופסוק קריאת שמע מלמדו תכף כשמתחיל לדבר- מדין תלמוד תורה, אז סביר שהאבא כן חייב ללמד את הבן קריאת שמע משיגיע לגיל חינוך- מדין קריאת שמע. להבין את עומק השאלה יש לעיין עמוק בתוספות
ולכן תוספות עונה שהמשנה מדברת על קטן שלא הגיע לגיל חינוך שפטור מקריאת שמע ותפילין.
ר' יונה לעומת זאת מתרץ שיש 2 סוגי חינוך.
1. להרגיל במצוות- כמו מצוות אנשים מלומדה.
2. לחנך במצוות ולעשות המצוות כתיקונם.
וככה מבואר גם בריטבא בתחילת סוכה בסיפור של הלני המלכה.
וברמבם בשביתת עשור פרק ב הלכה י כתוב שקטן מגיל 9-10 (לפי כוחו) מתענה לשעות. כל צום מעלים את מספר השעות שהוא צם בכדי שיתחנך.
אבל מגיל 11, גם בנים וגם בנות, מתענים את כל הצום מדברי סופרים- חיוב דרבנן.
ורבינו מנוח מסביר שם, שהרמבם מלמד אותנו 2 סוגי חינוך.
חינוך לצום מספר שעות שאינו חובה מדברי סופרים- אין זה חובת החינוך- אלא צריך להרגיל את הילדים ללכת בדרכי היושר, כמו שכתוב "חנוך לנער על פי דרכו". אבל החינוך לצום את כל הצום- שווים בו בנים ובנות- וזהו החינוך שחייבו חכמים.
שאין חינוך של מספר שעות לרבנן, אלא חכמים חייבו לחנך שיעשה המצווה כתקנה ומשפטה. (כמו התירוץ של ר' יונה)
וככה גם רואים במסכת נזיר כט. שהאיש מדיר את בנו (עושה את בנו נזיר) כדי לחנכו במצוות.
וכתב שם הקרן אורה, שבירושלמי משמע שאפשר להדיר את הבן אפילו לפני שהוא נולד, מכיוון שהחינוך מהסוג הזה לא דומה לשאר חינוך שצריך לחנך קטן למצוות, שהרי לשאר מצוות צריך מעט דעת- שהוא *יבין* מה הוא עושה ולמה. אבל אצלנו (בנזיר) הטעם הוא להפרישו מן המותר ולקדשו לשמים לזהירות ופרישות, ובשביל זה לא צריך את הדעה של הקטן... (ההפרשה זו דרך למטרה, ולא כמו לימוד מצוות שהלימוד היא היא המטרה)
וממשיך הקרן אורה שבחינוך מהסוג הזה האבא חייב לחנך ולא האישה, אבל חינוך לשאר למצוות, אבא וגם אמא חייבים, וכמובן חייבים לחנך גם את הבת.
(ולכן הרמבם כתב שרק בגיל 11 שהם צמים הכל, גם הבת חייבת. אבל גיל 9-10 היא לא חייבת לצום לשעות)
___
וגם ברמבם כתוב פרק ו הלכות חמץ שקטן שיכול לאכול לחם, מחנכים אותו במצוות לאכול כזית מצה.
והרי בגיל שלומדים לאכול לחם ודאי אין דין חינוך- אלא רואים שיש דבר כזה להרגיל למצוות.
וכן בגמרא בחגיגה ג. כתוב שמביאים את הטף במצוות הקהל. והגמ שואלת למה הם מגיעים? עונה הגמרא להביא שכר לאלו שמביאים אותם.
הגמרא שואלת כי אין שום מצווה לטף להיות שם, וגם לא מדין חיהוך אחרת מה שואלת הגמרא?
אלא רואים שיש מצווה להרגיל את הילדים ועל זה יש שכר.
וכן בחגיגה ב. במצוות ראיה ברגל, כתוב שקטן זה ילד שלא יכול לרכב (להחזיק את עצמו) על כתפי אביו מירושלים להר הבית. וזהו גיל פחות מגיל חינוך.
רואים שיש עניין להרגיל את הילדים במצוות.
ועכשיו נסביר את שאלת הגרא על הרמא, שהוא לא הבין למה הרמא כותב שמלמדים את הילד אותיות בגיל 3.
הרי ודאי אין חובת חינוך בגיל זה שהרי אין בילד דעת, והקטן לא מקיים בזה שום מצווה.
ודאי לא לדעת הפוסקים (כגון האשל אברהם) שכותב שאדם שלומד ללא הבנת התורה לא מקיים את המצווה.
אבל אפילו לפוסקים שמחלקים בין תורה שבעל פה- שחובה ההבנה, תורה שבכתב שיוצאים על אף שלא מבינים (דעת שוע הרב פרק ה סעיף יב-יג) נראה שם שזה דווקא שהוא לא מבין את פירוש המילות אבל כן מבין שיש מצווה ללמוד תורה.
אבל קטן שרק מתחיל לדבר לא יודע שיש מצווה ללמוד תורה, אז אין שום מצווה שמתקיים כשהואאומר את הפסוקים.
(והמשנה ברורה כותב שהמינימום בקיום מצווה זה לכוון לעשות "למען" ה' באורח חיים סעיף ח, וזה דבר פשוט לדעתי)
אבל מצד להרגיל את הבן בדרך התורה ולהכניס תחת כנפות השכינה זה כבר מתחיל בגיל שהוא רק לומד לדבר. כמו שערוך השולחן אומר ברמה סעיף א שמלמדים את קריאת שמע להשריש את האמונה בה' אחד, ואת הפסוק של תורה צייוה לנו משה, להשריש שהתורה מן השמים.
וממילא- אם סיבת החיוב הוא מצד ההרגל אז לא שייך בזה גיל ספציפי, אלא מרגילים מיד כשהוא מגיע לשלב שאפשר להרגיל אותו.
תורה- כשיתחיל לדבר.
קריאה- כשיתפתח מספיק, כל ילד בשלב שלו.
וממילא זהו עומק שאלת הגרא.
כמו כן, מובן מדוע הגמרא כוללת את החיוב ללמד את הבן לדבר בתורה, כי אכן זה אינו חיוב דאורייתא (שאותו כתב הרמבם בפרק א) שהרי הילד אינו בגיל חינוך.
אלא זהו חיוב מדרבנן כשאר המצוות שחייבו את האב ללמד את בנו, תורה, תפילין, לולב וכו (ועל הילד בגיל הזה דיבר הרמבם בהלכה ו שחייב ללמד את בנו לדבר תורה).
ומשהו מעניין שנאמר ברמבם,
יש מחלוקת ראשונים האם יש 2 מצוות.
1. ללמוד תורה
2. ללמד תורה.
וזה דעת הסמק (ס' ק"ה ק"ו), הסמג (עשין יב) והיראים (סימן כה).
הם סברו שיש פסוק שמלמד כל מקרה.
1. ולמדתם אותם.
2. ןשננתם לבניך.
אבל הרמבם (מצות עשה יא) והחינוך (מצוה תיט) כתבו שזה מצווה אחת.
ללמוד וללמד.
מפורש במבם שחלק ממצות תלמוד תורה של האב זה ללמד.
והביאור בזה,
שהגמרא בקידושין כט. כותבת "ולמדתם אותם"- שכל מי שמצווה ללמוד תורה מצווה ללמד לאחרים.
והרן שם מסביר שזה לא דרשא של מסורת, אלא שזה פשט המקרא, שבגלל שהוא חייב ללמד אחרים, הוא חייב ללמוד.
(כמובן שיש חובה ללמוס על מנת לקיים, אבל ללמוד על מנת ללמוד אין חובה. אלא החובה זה ללמוד על מנת ללמד)
ובאמת מזדעק השאלה מדוע הרמבם פותח בהלכה א שהאב חייב ללמד את בנו.
למה לא פתח עם הלכה ח שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, רווק או נשוי. לכאורה זו הלכה שאמורים לפתוח בה.
אבל לפי ההסבר בחובת לימוד התורה שהעיקר זה ללמד את הבן, ואחרים, ממילא ההלכה הפותחת היא שהאבא ילמד את בנו.
מקווה שהלשון מובנת לכולם.
@ארץ השוקולד
