בעבר, כשבית המקדש היה קיים, הכל היה ברמה אחרת לגמרי.
הרמה הגבוהה של אותה תקופה התבטאה, בין השאר, במוזיקה.
כאשר אדם היה נכנס לבית המקדש להקריב קרבן, לפעמים היה לו קצת קשה להיכנס להלך הרוח המתאים למצב שלו (קרבן חטאת - צער וחרטה, עולה - התעלות ושמחה, וכו'). ואז הלויים היו מנגנים ככה שהאדם היה נכנס למצב הנפשי המתאים.
אחת הסיבות שבגללן אסור לנגן בתשעת הימים היא שמתאבלים על אובדן הרמה המוזקלית והרוחנית הזאת.
(אחרי החורבן, כשהלויים הלכו לגלות, כל אחד מהם כרת את את אמת ידו - כדי שלא יוכל לנגן את שירי המקדש. ועל זה הם אמרו:
" עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל - שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן.
עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ, תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה.
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה עַל, אַדְמַת נֵכָר.
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי - אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי.
אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם - עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.)
נ.ב.
מהחלק שהבאתי פה מהמזמור אפשר להבין חלק שלא כתבתי ממה שקרה שם.