פורום צלילים ומוסיקה (עמוד 72)

 

"אור גדול". (אחלה שיר..)

 

כפי שידוע לי הוא מתחיל בטון נמוך..

(לנסות לשיר אותו בטון המקורי זה מעין אתגר.. )

 

מילים, לחן וביצוע : אמיר דדון.

 

אם יעלו לי בראש עוד כמה אני אעלה בעז"ה.

ב"הצלחה!

גשר והתחלתי בגבוה. בזמנו, כשעוד ניגנתי בגיטרה...

 

ממ, עולה לי רק בלועזית כרגע. (הרבה של לנה דל ריי...)

 

אני חושבת שיהיה נחמד להוסיף לרעננות..
 

לגוון...
 

אפשר:"ניגונים ומחיאת כף"...
 

/"על ידי ניגונים"....
 

צריכים להיות עוד רעיונות..אני אחפש בעז"ה בל"נ.
 

מי שיש לו רעיון יפה, מוזמן לשתף..

שנוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווון

 

(דניאלה!!!! געגועיי:-*)

מה אתם אומרים על
"ניצחת איתי הכל"?
אולי "מוסיקה היא שפת עולם.."? ( ארוך מידי??)
או "יש לי מוסיקה בלב"?
"מיתרי ליבי/הלב"?

ומתנגן...(אם לא שמתם לב,קיימת פה שנינות נהדרת עם המתנגן הזה...)

משהו קצר וקולע...דגש על הקולע!!

לדעתי שם של פורום איננו סיסמת בחירות,

אלא צריך להגיד באופן הכי פשוט ומובן

מה זה הפורום הזה בכלל.

 

שמות כמו 'ניצחת איתי הכל' (?!?!?)

לא אומרים דבר לאף אחד חןץ מזה שהמציא אותו.

 

אם אנחנו רוצים כאן אנשים חדשים, ולדעתי

כדאי מאוד שיהיו, כי הפורום הזה קצת משמים,

להשאיר את השם כמו שהוא.

 

מאידך, אולי היה כדאי לאחד אותו עם פורום גיטרה,

שגם הוא די משמים,

כמו שהצעתי פה לא כ"כ מזמן.

 

או בקיצור - מי בעד פורום חדש לשם??

 

בואו נקים גם פורום פסנתר ופורום כלי הקשה ופורום כלי נשיפה.
ואז נפרק את פורום גיטרה לפורום קלאסית,אקוסטית,חשמלית ובאס.
ואת פורום כלי נשיפה לקלרינט,סקסופון,חליל צד,טובה,קרן יער,טרומבון וכן על זה הדרך עד שכל אחד יוכל למצוא פורום שמתאים לכלי שלו ולחברה שייצרה אותו ולשנת היצור שלו...

 

הפורומים יתחלקו לפי הצבעים של כלי הנגינה...

 

והאמת שגם אני תוהה לעצמי מתי יגיע גם לפה ה"איחוד"...

לא כדאי שם מוזר כלשהו.

אין בעיה להחליף את שם הפורום.

יש בעיה להחליף אותו למשהו שאף אחד לא מבין את משמעותו חוץ מהממציא שלו.

מישהו יודע למה?

 

דוד ו. - אולי בגלל רימון....

אני מקווה שאלוהי המוזיקה הטובה יסלח ביום מן הימים...

זה פופ מובהק--מוזיקה רעה!!

אהבתי!! יפה ממש!

לא היה כ״כ נכון מצידי להגיב לפני ששמעתי,רק עכשיו שמעתיאת הגירסה שלו...היא באמת רוק (לא כמו המקור...)והיא יפה ממש,אבל גם מוגזמת לדעתי...

כלומר - תחושה כזאת שאין שום דבר חוץ מסתם פסוק שחוזר על עצמו שוב ושוב בלי שום שינוי

אתה יכול לנסות לחפש על זה מידע ועל בטוח תמצא..

(זה כמו להסביר מה זה כתום..)

מי שיכול להעלות לשרשור זה כמה קטעים או יכול להסביר לי אז

                                                                       תודה רבה         

בעיקרון ג'אז זה סגנון שהעיקרון שלו הוא פחות התווים שרשומים (בניגוד לנגינה קלאסית שבה חייבים לנגן בדיוק איך שכתוב) אלא יותר האלתורים שבאים בתוך הנגינה. יכול להיות שכל הכלים יכולים לנגן ג'אז אבל אני יודעת שיש כלים מסויימים שהם "כלי ג'אז", כמו פסנתר, סקסופון, גיטרה, קלרינט, ועוד.. 

אני לא מכירה כ"כ הרבה שירי ג'אז (אם אתה רוצה אני יכולה לחפש בשבילך) אבל אני חושבת שתוכל לראות את האופי של הג'אז בהבדלים-

- אליס בארץ הפלאות- השיר פתיחה המקורי

 

- אליס בארץ הפלאות בגרסת ג'אז- באיזשהו שלב מתחילים להיות שם אלתורים...

מקווה שעזרתי... ;)

 

לא עובד לי כשזה באתר

אני רואה אבל זה עושה לי רימון

 

אשמח אם מישהו/י יכול להעלות לכאן קטעים של ג'אז

 

או לתת לי הסברמה זה ג'אז

 

                                            תודה

ג'אז יצא מהבלוז.

קודם כל צריך לדעת את ההסטוריה של הבלוז ולאחר מכן מתוך זה אפשר לצאת לכיוון הג'אז.

 

לצערי אני לא ממש זוכר את ההסטוריה של הבלוז, כלומר חלקים בודדים.. אז לא ממש יכול לעזור כרגע.

אולי אם אחליט להשקיע, במידה וזה חשוב לך, אוכל לכתוב משהו על ההסטוריה של הג'אז.

ג'אז (אנגלית: jazz) הוא סוגה מוזיקלית שנוצר בארצות הברית בראשית המאה ה-20. הג'אז היא מוזיקה אפרו-אמריקנית, שמיזגה יסודות קצביים מערב אפריקניים הבנויים על פוליריתמיקה, עם מרכיבים מוזיקליים מהמוזיקה המערבית - הרמוניה, מבנים צורניים (כמו מבנה השיר האירופאי) ושימוש בכלי נגינה מערביים. אלתור הוא אלמנט נוסף המזוהה עם מוזיקת הג'אז אם כי יש להדגיש כי כמרכיב מוזיקלי בפני עצמו - הוא קיים בכל תרבויות המוזיקה בעולם. בהקשר המלודי יש להזכיר את השימוש הנרחב בסולם הבלוז שהוא עצמו נוצר הרבה לפני הולדת הג'אז, במסגרת הרחבה יותר של התפתחות המוזיקה האפרו - אמריקאית שהחלה, למעשה, עם הצעד הראשון שצעד עבד אפריקני על אדמת אמריקה המערבית.

תוכן עניינים  [הסתרה]  1 היסטוריה 2 אלתור 3 ג'אז מול מוזיקה קלאסית 4 תתי סגנונות בג'אז 5 פסטיבלי ג'אז 6 ראו גם 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

במאה ה-17 הובאו עבדים לאמריקה מאפריקה. המפגש בין האפריקנים לאירופאים באמריקה יצר שוק תרבותי, שהתבטא בין השאר במוזיקה.

המוזיקה של האירופאים הייתה בעיקרה בעלת מקצב בן 4 פעימות, בעלת הרמוניה, ובעלת כיוון מושווה. לעומת זאת, המוזיקה של השחורים הייתה לרוב בעלת מקצב בן 3 פעימות, ללא אקורדים וללא הרמוניה, ובדרך כלל מבוססת על סולם פנטטוני, כמו כן המבנה היה מבוסס על "שאלה-תשובה". כאשר שמעו העבדים השחורים את המוזיקה של המהגרים הלבנים מאירופה (בין באיים הקאריביים ובין בארצות הברית), וכן הגיעו לידיהם כלי הנגינה האירופאים, הם הושפעו והחלו ליצור ז'אנר מוזיקלי משלהם, מוזיקה אפרו - אמריקאית שכלל את שירי הדת, שירי עבודה, בלוז גוספל ולבסוף - את הג'אז שנוצר בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20. מכיוון שכאמור לעיל היו הבדלים במקצבים בין המסורות המוזיקליות, נוצר מיזוג מקורי של הרגשת הקצב האפריקנית יחד עם המסגרת הקצבית ה"מרובעת" האירופאית והרגשת הקצב הייחודית הזו הנקראת בשפה המקצועית סווינג היא המלווה את הג'אז.

שורשי הג'אז הם הבלוז, הרגטיים, המארש, שירי העבודה של השחורים (work songs), גוספל ומוזיקה אפריקנית. מרכיבים מכל אלה חברו יחדיו ויצרו את סגנון הג'אז הראשון, דיקסילנד. תזמורת ה"אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד" ( ODJB) שחבריה היו כולם נגנים לבנים מניו אורלינס, הייתה הראשונה שהקליטה בניו יורק בשנת 1917 תקליט ג'אז. עם זאת, ידוע כי ג'אז נוגן גם לפני כן במסגרות של תזמורות כלי הנשיפה השכונתיות של ניו אורלינס. בתחילת דרכו הג'אז התפתח לאט, הקלטות רבות לא יצאו לפני שנות ה-20 והג'אז לא היה נפוץ במיוחד.

הסגנון אשר הביא את הג'אז לפופולאריות המרבית תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בכל העולם היה הסווינג החל משנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40. הסווינג, אשר נוגן בדרך כלל על ידי תזמורות ביג בנד, היה ג'אז מסחרי שנועד לריקודים, ולכן נגישותו לקהל הייתה גדולה. התורמים החשובים ביותר לסגנון זה היו מהצד ה"שחור" - הפסנתרן, מלחין ומנהיג הלהקה, דיוק אלינגטון, הפסנתרן ומנהיג הלהקה, קאונט בייסי, החצוצרן ומנהיג הלהקה לואי ארמסטרונג ומהצד ה"לבן" מלך הסווינג נגן הקלרניט היהודי בני גודמן הטרומבוניסט גלן מילר החצוצרן הארי ג'יימס, הקלרינטן היהודי ארטי שאו.

באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, עם תום מלחמת העולם השנייה ובשלהי הפופולאריות של מוזיקת הסווינג, יצאו מספר נגנים מהזרם המרכזי והחלו לנגן בדרך שונה לגמרי. נגנים אלו ביקשו להחזיר את הג'אז למקורותיו ה"שחורים", להביאו לכיוון אמנותי וכלי התבטאות אישי ולהוציאו מזיהויו כ"מוזיקה לריקודים". הם פיתחו את הג'אז למקומות מורכבים בהרבה, פחות נגישים לקהל הרחב ושיש בהם מרכיב חזק של אמנות ושל תפיסת נגן הג'אז את עצמו כאמן יוצר. הם פעלו במועדונים קטנים, ניגנו ג'אמים בשעות הלילה המאוחרות. הרכב הנגנים השתנה - לא עוד ביג בנד, אלא להקה קטנה של ארבעה עד שישה נגנים, שלושה מהם יחידת קצב, והשאר כלי נשיפה בדרך כלל.

עוד בסוף שנות ה-30 החל הסקסופוניסט לסטר יאנג לנגן בסגנון זה. המפתח העיקרי והבולט ביותר של סגנון זה, שיקרא בי בופ, היה סקסופוניסט האלט, צ'ארלי פארקר, כשלצידו החצוצרן דיזי גילספי. הפסנתרן ת'לוניוס מונק נחשב אף הוא לאחד מחלוצי הסגנון - בעיקר מכיוון שהוא ניגן עם פארקר וגילספי, על אף שקשה למצוא קשר בסגנונותיהם. נגנים חשובים אחרים בפיתוח הסגנון היו הפסנתרן באד פאוול, המתופף קני קלארק.

מאמצע שנות החמישים החלו דמויות מפתח בסצנת הג'אז לצור עוד גוונים ואפשרויות הבעה כאשר הם לוקחים את הג'אז איש איש לכיוונו הוא. ביניהם ניתן למנות את החצוצרן מיילס דייוויס הסקסופוניסט ג'ון קולטריין, הפסנתרן מקוי טיינר, הבאסיסט והמלחין צ'ארלס מינגוס, הסקסופוניסט סוני רולינס, הפסנתנרן ביל אוואנס, ועוד.

בפרשנות של אמנים אלו לג'אז הושם דגש חזק על האלתור, חלקים נרחבים מהשיר נוגנו רק כהערה על השיר המקורי ובאופן שונה מבכל פעם אחרת שהם נוגנו. מסיבה זו היצירה הג'אזית מאז ועד היום מתאפיינת בחד פעמיות של האמנים, המקום, הזמן והקהל המאזין.

תרומה חשובה להתפתחות והתעמקות הז'אנר בשנות השישים הרים החצוצרן, מלחין ומנהיג הלהקה מיילס דייויס אשר התחיל בתור נגן של צ'ארלי פארקר. דיוויס הרים תרומה מכרעת להתפתחותם של סגנונות חדשים בג'אז. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הוא יצר את הקול ג'אז. לאחר מכן הוא תרם מאוד לפיתוח ההארד בופ עם החמישייה שלו. בסוף שנות החמישים הוא יצר סגנון בשם ג'אז מודאלי. במקביל הוא תרם מאוד לפיתוח הזרם השלישי בעזרתו של המעבד גיל אוונס. בשנות הששים הוא חזר לבופ ולקח אותו לכיוון אוונגארדי יותר. בסוף שנות הששים הוא יצר סגנון חדש המשלב רוק בג'אז- פיוז'ן.

בשנות 50 וה-60 נדחק הג'אז החוצה ממועדון הריקודים, עקב כניסת הרוק והפופ, ומצא את מקומו הנוכחי כמוזיקה של מועדונים והופעות חיות. הדבר אפשר לקחת את הג'אז למחוזות רחוקים עוד יותר. נוצרו סגנונות ששוברים כללים מוזיקליים רבים, כפי שהתרחש במוזיקה הקלאסית עוד קודם לכן, ג'אז אוונגארד וג'אז חופשי. החשוב בתורמים לסגנון זה הוא ג'ון קולטריין שהיה סקסופוניסט של מיילס דיוויס בשנות החמישים. בנוסף אליו מתבלטים הסקסופוניסט אורנט קולמן, הפסנתרן ססיל טיילור.

בשנות השבעים תפס הפיוז'ן את מרכז הבמה. מפתחיו העיקריים היו נגניו של מיילס דיוויס, מייסד הסגנון, בשנות הששים. הפסנתרנים ג'ו זאווינול צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, הגיטריסט ג'ון מקלפלין, הסקסופוניסט ויין שורטר והמתופף טוני ויליאמס. עם זאת היו נגנים שהמשיכו במסורת האקוסטית כמו הפסנתרן קית' ג'ארת (גם הוא ניגן עם דיוויס).

המסורת הייחודית של ג'אז שמקורה מאותם שנים של נגינה להשכיר במועדונים אפלים היא אוסף של שירים מוכרים (לנגני הג'אז) הידועים כסטנדרטים ומאפשרים לנגנים שמעולם לא ניגנו יחד קודם, לנגן מבלי להתאמן ומבלי לתאם דבר מלבד שם השיר.

במרוצת השנים התפתח הג'אז לכיוונים בלתי צפויים. לקראת סוף שנות השמונים החלה קבוצה, בראשות החצוצרן וינטון מרסליס ובוגרים של מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון להחזיר את הג'אז לפסיו המסורתיים. מיילס דייוויס כינה את התנועה "ריאקציונרית" ולא הבין מדוע נגנים צעירים מסתכלים אחורה במקום קדימה. מצידם, הם "הצילו את הג'אז" מהתפתחויות מזיקות. תקליטים שהופקו במסגרת גישה זו ובראשם הקלטות הסטנדרטים של שלישיית קית' ג'ארט (עם ז'אק דז'ונט וגארי פיקוק) זכו להצלחה מסחרית גדולה והשפיעו על נגנים צעירים רבים בשנות התשעים ואילך להאזין ולנגן ג'אז מסורתי, במקביל להתפתחות הפיוז'ן, הג'אז החופשי והכיוונים האלקטרוניים.

[עריכה] אלתור

הגם שישנו קושי באפיונו של הג'אז, מקובל להכליל את אלמנט האלתור כחלק אינטגרלי ממנו. אלתור היה ועודנו אלמנט הכרחי במוזיקה האפריקאית ובמוזיקה האפרו-אמריקאית, הגם שהצורה המסוימת שבה מאלתרים השתנתה עם הזמן. מוזיקת הפולק והבלוז הייתה לעתים קרובות מבוססת על תבנית של שאלה ותשובה, והאלתור התבטא במילים, במוזיקה, או בשניהם. בדיקסילנד, מוזיקאים נהגו לאלתר מלודיה מסוימת כאשר אחרים מנגנים מלודיה אחרת ש"תלך" לצידה. בתקופת הביג בנד והסווינג, ניגנו בדרך כלל מוזיקה מתווים ופרטיטורות מדויקות, אולם, במקרים רבים ניתנה הבמה לנגן אחד שיעמוד ויאלתר סולו קצר. לבסוף, מתקופת הבי בופ ואילך, האלתור תופס את מרכז הבמה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת בסולואים חכמים ומרגשים. בקטעי בי בופ, המלודיה הכתובה (הד) מנוגנת פעם אחת, ולאחריה הסולנים מאלתרים לאורך כורוסים רבים על מהלך האקורדים של ההד, או בג'אז מודאלי על המודוסים המתאימים לו.

כאשר מוזיקאי ג'אז מאלתרים, הם בדרך כלל עושים שימוש במהלך אקורדים - סדרת האקורדים המגדירים את המבנה ההרמוני של הקטע. לדוגמה, הקטע "Now's the time" של צ'ארלי פארקר הוא קטע בן 12 תיבות אשר עושה שימוש במהלך אקורדים שג'אזיסטים מכנים "Twelve bar blues" (בלוז בן 12 תיבות). לאחר המלודיה, חטיבת הקצב (Rhythm section) ממשיכה לנגן את אותן 12 התיבות הראשונות (אולם, יש לציין שגם הליווי אותו מנגנת חטיבת הקצב הוא מאולתר, תוך כך שהוא שומר על עקרונות מסוימים), וכל סולן מאלתר מלודיות אחרות על המבנה ההרמוני. מבנה כזה של קטע נקרא במוזיקה מבנה סטרופי, אולם בג'אז הוא מהווה את המבנה הסטנדרטי וככזה לא מייחסים לו ייחודיות.

[עריכה] ג'אז מול מוזיקה קלאסית

רבים מכנים את הג'אז "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית", אך בהשוואה למוזיקה קלאסית ניתן להבחין בראש וראשונה בחופש שיש לנגן הג'אז להביע את עצמו בתוך ההרכב. הדרך שבה אמור נגן הג'אז להביע את עצמו משתנה עם סגנון הג'אז הספציפי שאותו מנגנים, אולם אף בסגנון הג'אז החופשי אין הנגן פטור מהקשבה לנגנים שמסביבו והשארת מרחב מספיק להבעה העצמית של שאר הנגנים. הג'אז במובן זה הוא צורת אומנות חברתית ודמוקרטית יותר מהמוזיקה הקלאסית.

קיימת בג'אז גם מסורת של הלחנה, אולם אם בזמן שבמוזיקה הקלאסית של עד המאה ה-20 היה המלחין מניח שלפחות ינסו לעקוב אחרי שפע הוראותיו הפרטניות עלול מלחין הג'אז (שבדרך כלל כותב בעיקר לצורך הנחיה של הנגנים העובדים איתו) להסתפק במעבר ההרמוני או במשפט המלודי אשר יהווה מקור לאלתורים מאוחרים יותר.

מלבד ההבדלים בתפיסה ובקונספט שבין ג'אז למוזיקה קלאסית, ישנם גם הבדלים טכניים, כאלה אשר מתבטאים מאוחר יותר גם בצבע, בגוון ובאווירה שהמוזיקה יוצרת. הבדלים אלו מתבטאים בקצב, בהרמוניה, במלודיה ובמבנה.

[עריכה] תתי סגנונות בג'אז

לג'אז תתי-סגנונות רבים, ביניהם:

• ניו אורלינס (hot) - ידוע גם כדיקסילנד, הג'אז הקלאסי והראשוני שהתפתח בניו אורלינס בתחילת המאה ה-20, ובסוף דרכו - בשיקגו עד 1927 בערך) ושימשו בו ככלים עיקריים הקלרינט, הקורנט, הטרומבון, הפסנתר והתופים.
• סווינג - מוזיקת הריקודים של שנות ה-20 וה-30 שהחלה את דרכה בשנות העשרים המאוחרות בניו יורק עם התפתחות התזמורות הגדולות (ה"ביג בנד" )השחורות ולאחר מכן הלבנות כאשר נגן הקלרינט היהודי בני גודמן ("מלך הסווינג") מסמל אותה יותר מכל נגן ג'אז אחר.
• ג'אז צועני - שילוב של מוזיקת הג'אז ביחד עם אלמנטיים צוענים, סגנון זה פותח בשנות ה-30 על ידי ג'אנגו ריינהארדט. כלי הנגינה בסגנון זה הם: גיטרה, כינור וקונטרה בס.
• בי בופ - המהפכה שיצרו צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי במוזיקת הג'אז באמצע שנות הארבעים. לא עוד מוזיקה לריקודים, אלא מוזיקה הפונה גם לאינטלקט ויש צורך להאזין לה. בבי בופ האלתור תופס את מרכז הבמה והוא מבוסס בעיקר על ההרמוניה ופחות על המלודיה.
• קול ג'אז - ז'אנר שהתפתח כמשקל נגד לבי בופ וכוון לג'אז שקט ורגוע יותר, את סגנון זה פיתח החצוצרן מיילס דייוויס באלבום הסולו הראשון שלו "the birth of the cool",
• הארד בופ - פיתוח של הבי בופ, במאפיינים המוזיקליים הטכניים הוא די דומה לבי בופ, אך המלודיות והמקצבים שלו מהווים חזרה לשורשיו האפריקאניים של הג'אז וכוללים שימוש נרחב ב"שאלה ותשובה" ובאלמנטים מתוך המוזיקה הדתית של השחורים בארצות הברית. ארט בלייקי ושליחי הג'אז מייצגים את אחד הביטויים המובהקים של סגנון זה.
• הזרם השלישי - שילוב של ג'אז ומוזיקה קלאסית. נולד כפרי רעיונותיו החדשניים בשנות ה-50 המאוחרות של המוזיקולוג גונתר שולר.
• פוסט בופ - פיתוח מודרני של הבי בופ המשלב אלמנטים מסגנונות ג'אז אחרים שבאו אחריו.
• ג'אז לטיני - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקה לטינית.
• ג'אז מודאלי - ג'אז שבו האלתור נעשה על פי מודוסים ולא על פי אקורדים, את הג'אז המודאלי פיתחו בסוף שנות ה-50 בעיקר מיילס דייויס וג'ון קולטריין.
• פיוז'ן - ג'אז המשלב אלמנטים ממוזיקת רוק וכלים אלקטרוניים. הופיע לראשונה בעולם הג'אז בתקליטיו של מיילס דיויס בסוף שנות ה-60 .
• ג'אז-פאנק - גם כן משלב אלמנטים מרוק (או פאנק) ליתר דיוק, אולם באופן אחר לחלוטין.
• ג'אז חופשי - סגנון בו האלתור נשען על פיתוח מוטיבים מלודיים בלבד ( ללא קשר הרמוני או טונאלי) בתהליך אלתורי הבנוי בעיקרו על האזנה של האחד לנגינת השני ותגובה ספונטנית לה.
• אסיד ג'אז - ג'אז המשלב אלמנטים של מוזיקת נשמה, פאנק, דיסקו, ביטים חוזרים והרמוניה מודאלית.

true

פזמון:

Am Dm Am   G

ובא לציון גואל

F

ובא לציון גואל

G        Dm E7 Am

ובא ובא ובא לציון גואל

 

בית

Am Dm Am

ובא לציון גואל גואל

 

Am Dm E7

ובא לציון גואל

 

Am Dm Am

ובא לציון גואל גואל

 

G   Em Am

ובא לציון גואל

 

גם בקלרינט יש הבדל?

מגניב..

(לא ידעתי שיש קלרינט בס ועוד...)

 

החכמתי!

של נהריה.

כלומר למה מענין אותך דווקא קלרינט מהסוגים המוזרים ולא הקלרינט הרגיל?

בשביל ה"מגניב" שבזה?

 

הסיבה העיקרית לדעתי שאנשים הולכים על A (או Ab? לא זוכר) או על Eb זה הענין שליצירות מסויימות זה מה שצריך, אין מה לעשות. זה נכון למי שבתחום של מוסיקה קלאסית, נגינה של יצירות שבחלקן גם עם תזמורת למרות שלא מחייב.

סיבה אחרת אני לא ממש רואה.

 

 

ולהבדיל..

 

אברהם פריד.

 

(עידן עמדי גם טוב.)

 

(וואו..בד"כ יש המון...חטפתי סוג של בלקאאוט..

אם אזכר, אז בהמשך אני מאמינה שיתווספו עוד בעז"ה..)

אפשר להגיב פה
חובבי מוסיקה...ומוסיקאים למיניהם!!! - צלילים ומוסיקה
זה מהשבוע האחרון ובאותו נושא...

 

אתה בטוח שבחיים לא למדת?

ממש אהבתי!!

כל הכבוד!

ממש יפה! זה כיף לשמוע!.. נעים לאוזן כזה..

כל הכבוד!

זה כמו לשיר, אבל בפסנתר..

זה ממש יפה!

בשיר הראשון - שילבת שלוש אוקוטובות בצורה מושלמת ממש!!

                     הטונים מתמזגים וזה מה שיפה

בשיר השני - הרגשתי כאילו הפסנתר שר..וזה בגלל שבטון הגבוה ניגנת כל תו כאילו הוא מילה...וזה מושלם!

תעלה עוד!

 

החתמה הנוכחית קרעה אותי

 

 

למה את לא מנגנת בפסנתר במקום??

ומה יש לכם?? מנגנים בשביל להנות! לא בשביל לצאת מוצארט!!

ואני בעצמי מנגן על 5 כלים או משהו כזה...

ועל כולם אני לא מקצועי...

 

אבל את רוצה להיות מקצועית, לא?

וחוץ מזה, אני עדיין חושב שאני מבזבז את הזמן הרבה פעמים

בדיוק הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות מקצועית, רק לדעת ברמה שיהיה כיף אמיתי לנגן (או יותר נכון- רמה שתתאים להרכבים ותזמורות, שיהיה לי איך לנגן..:p)

אנחנו בדיוק בשלב של התחבטות עצמית, אז.. ממ..
בינתיים מותר לי לעשות שטויות!;)

אבל בכללי אני נגד לבזבז זמן

על משהו שהוא לא הכלי שלך...

 

למה לא להתאמן באמת בזמן הזה?

אממ...
 

קלרינט

היום אני די מנגן לפי המצב רוח - זה ישמע חפרני , אבל זה עמוק, אני רואה את הניגון כחלק מעבודת ה׳ יתברך...
אני מנגן ניגונים ושירים חסידיים- ששרים בחסידויות...
ומורה... זה סיפור כאוב...

כלי הנגינה שלי הוא פסנתר.

 

האמת שהזמן שאני מתאמנת בו הוא לא קבוע תלוי...

עכשיו אני מנגנת קלאסי, ג'אז ושירים ישראלים, אבל בד"כ קלאסי.

 

המורה שלי מקסימה. ב"ה זכיתי.

 

הייתי שמחה ללמוד גם ניגונים למיניהם.

אני מנגן על קלרינט תאמת אנילי כל כך זמן לנגן קבוע מתי שיש זמן ישר זה לנגן...וגם לפי המצברוח זה מרגיע אותיומורה התחלתי עם מורה ועזבתי אותו...ועכשיו עם חבר ולבד... 

בערך שעה ביום

על כפיו יביא

לא קיים

גיטרה, אורגנית, אבל פחות, חלילית, לא ככ מנגנת.העיקרי גיטרה

יכול להגיע ל3 שעות .לא רצופות כמובן...אני ממש אוהבת לנגן אז...

מזה יצירות?!מנגנת שירים שאני אוהבת...

המורה שלי לא קיימת לאחר כמה נסיונות כושלים עם מספר מורות: לחלילית לאורגנית ולחליל צד... ואז כבר החלטתי שמציתי מורות ומורים והחלטתי ללמוד לבד... הכי כיף

תלוי בשבוע. ביום? מינימום חצי שעה, אבל בהפסקות.. סתם נו, יש ימים שמגיע לשעתיים.

 

יצירות? כרגע זה קולדפלי (viva la vida) ובדיוק גמרתי את פור אליז של בטהובן ועוד שיר של כרסטינה פרי. 

אה, והחלטתי ללמוד אקורדים כמו שצריך. 

פעם למדתי באמת, ועברתי מספר לא מבוטל של מורים עד שהפסקתי עם השיעורים לגמריי..
כמה מנגנגת- ממש תלוי בתקופות. יש תק' שלא יעבור יום בלי שאנגן קצת ויש תקופות שכמה שבועות לא נוגעת.
(אתמול נגנתי פעם ראשונה נראלי מחנוכה.)
ומנגנת מה שאוהבת. משמיעה. ב"ה.