התחיל כמה חודשים אחרי שהקטנה נולדה (היא בת שנה וחצי עכשיו).
אני בטיפול אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים, נחמד שיש מישהו לדבר איתו כי אני בודדה נורא ואין לי חברות בכלל וגם קשר עם המשפחה בקושי יש (משני הצדדים). אבל אם זה עוזר לדכאון - לא יודעת. לפעמים נראה לי שכן, לפעמים נראה לי שלא.
לא לוקחת טיפול תרופתי כרגע, נראה בהמשך. לא שוללת כי כל כך רע לי.
בעלי עושה כמעט הכל בבית בערך, שזה יפה, אבל לא נותן לי את התמיכה הנפשית שאני צריכה.
עוד עובדת במשרה מלאה.
מרגישה אמא גרועה. חסרת סבלנות עם הילדים (יש כולה שניים).
עצוב לי ורע לי.
ועצוב לי על הילדים שלי שקיבלו אמא עצובה וחסרת סבלנות, שלא הולכים איתם לשום מקום ולא עושים איתם שום דבר מעניין כי אין לי כוח להזיז את עצמי לאנשהו עם שניים קטנים (וגם לבעלי אין כוח). אז חוץ מלגן ולעבודה בקושי יוצאים מהבית. במקרה הטוב משחקים במשהו בבית, במקרה הרע רואים טלויזיה כל היום.
עצוב לי שזו הילדות של הילדים שלי. אבל פשוט לא מצליחה למצוא אנרגיות.






