משתפת:
וְכָ֨ל-הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת-הָֽעִזִּֽים:
רש"י: טוו את העזים. היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם. (שבת צט.)
העז הקטנה שוב בעטה ברגלה של אמא. הבטתי בפניה החכמות של אמא שנשארו שלוות ומחייכות, הבטתי בידיה שנעו בזריזות בשנית לעברה של העז, ואחזו בצמרה הרך.
גם אני ניסיתי מקודם לאחוז בצמר שלה, ללטף אותו - הוא היה נראה רך כמו השערות על ראשיהם של אחיי התינוקות - אבל לא הצלחתי. העז ברחה ממני. מזל שלא בעטה בי.
אמא פעתה כעת קולות הומים לעברה של העז, וממש כמו התינוקות שלנו - גם העז נרגעה סוף-סוף ועמדה בשקט.
אצבעותיה הארוכות של אמא החזיקו בצמר, והחלו לטוות ממנו חוטים עבים, צמריריים, חזקים.
ההשתאות כבשה את עיניי. שמעתי כבר על נשים במאהל, חכמות כמו אמא שלי, אבל עוד לא ראיתי בעיניי את הפלא הזה: איך הצמר נטווה לחוטים על גביהן של העיזים ממש.
שפתיה של אמא המשיכו לדובב. חשבתי שהיא עדיין מדברת אל העז, ששוב הראתה סימני קופצנות, ממש כמו הקופצנות שיש לאחי ידעיה, שמתרוצץ כרגע בחוץ, אוסף זהב למשכן. טבל אז שמעתי שהיא אומרת: "לכבוד המשכן, לכבודו של אלוקים."
הסתכלתי על ידיה של אמא, על זרועותיה שכבר לא עטו את הצמיד היחיד שהיה לה. פעם היו לה הרבה תכשיטים - מתנת השכנות המצריות שלנו - אבל אבא -
לא רציתי להיזכר במה שאבא עשה אז, לפני לא הרבה זמן בכלל. לא רציתי להיזכר בטירוף שהיה בעיניו כשתבע מאמא שתיתן לו את כל תכשיטיה. עצמתי את עיניי כדי לא להיזכר באש הזרה שבערה אז בעיניו.
כשפקחתי אותן השפלתי אותן על ידיי שלי. צמיד עשוי מפתילי בד האוהל שלנו היה על אחת מהן. אבא שלי הכין לי אותו, במגושמות ובאהבה, כשהסכמתי לתת למשכן את צמיד הכסף שהיה לי. ואמא - היא הביטה בו אז בחיוך נסתר שכזה, ולא אמרה לו שהיא יכולה לטוות בעבורי את הצמיד - הרי זו חכמתה הידועה.
וכששוב הבטתי בה כעת, טווה את הצמר על גבה של העיזה המרקדת לכאן ולשם, כשהחא בעצמה מרקדת בעקבותיה ונזהרת מבעיטות רגליה, היה נדמה לי שאני מבינה במה היא באמת חכמה.
לא רואים אותו כמו את הידיים הזריזות שלה, אבל כשאני מחבקת אותה, אני מרגישה אותו פועם בעד השמלה שלה. את הלב הרחב והחכם שלה.
קרבתי שוב אל העז, בזהירות רבה, והפעם הצלחתי ללטף אותה, לחוש את חוטי הצמר שאמא שלי טוותה ממנה.
אמא חייכה אליי בהנאה, ואני השבתי לה חיוך גאה. אני מקווה שכשאגדל אהיה בדיוק כמוה: חכמת לב. ובחכמת הלב אטווה גם אני את העיזים.
)
