זה ככ ארוך שכמה שאתמצת זאת זה לא יהיה הכל...
אני מוסיפה לזה את ההריון עם ההורמונים, הכל מתעצם..
ברוך ה' קנינו בית, אנחנו בתוך כל הניירת והמטלות של פתיחת המשכנתא כבר חודשיים והיום ברוך ה סייימנו את הסידור הזה.. 🙏🙏אבל גבה מאיתנו המוןן כוחות וזמן שאין בכלל.. הכל זה אחרי העבודה בביהס ברוך ה 🙏🙏... ועם שלושת הילדים שיהיו בריאים, לכל מקום הם איתנו.. כמובן שאם ישנה אפשרות לעשות ביום החופשי שלי, אז אנחנו רק עם הקטנה ויותר פשוט.. אבל לא תמיד מסתדר עקב הדד לייין....
במקביל אנחנו במעבר דירה, עןברים לא רחוק מהדירה הנוכחית לכן כל יום עושים העברות של חפצים וארגזים עם הרכב, שוב, כל זה אחרי העבודה ובלילות.. כי פשוט אם נעשה ארגזים פה בבית, מרוב שהוא קטן אין איפה לשים אותם ועם הילדים זה הופך מאתגר... סגרנו עם הובלות לשבוע הקרוב, אבל בנתיים אנחנו מפנים שנןכל לזוז פה כי באמת אין איפה ללכת פה..
במקביל יש אירןעים מביהס ומהגן של הילדים, שזה אחהצ ברוך ה, אז לא משעמם, תודה ה' 🙏
וכל זה אני בתחילת חודש שישי, וכבר עמוס ברוך ה'..
שנינו בכורים, אנחנו לא גרים קרוב להורים.. מבחינת ההורים של בעלי אין הרבה קשר איתם, הם לא יודעים ככ מה איתנו ביום יום... שיחה אחת לחודש וחצי.. בגדול הם פנויים אבל לא "ישקיעו" מזמנם לבוא אלינו, הכל זה למען הבת, הילדה האמצעית.. (הבן שאחריה הוא בצבא..)
מבחינת ההורים שלי, אבא שלי לא מאפשר לאמא שלי לבוא אליי לישון פה ולעזור- שהיא פנויה בעצם..
הוא עובד אבל רוצה שהיא תהיה בבית... היא מצידה רוצה לבוא אבל אין לה רישיון ולא יכולה לנסוע באוטובוס/רכבת לבדה..
יש לי אחיות רווקות ממש חמודות, שתמיד הן אמרו שכשנעבור דירה הן יבואו לעזור וכו אבל שורה תחתונה לא קרה... והן יכלו לבוא אני פשוט יודעת מהסיבות....
אמא שלי אמרה שהם יוכלו לבוא ברביעי, בסוף הגיעו היום ב8 בערב בדיוק כשאני מנסה להרדים את אחד הילדים וכתוצאה מכך ששמע אותם, התעורר ונשאר איתנו פה והיה שמח... הם באו אחרי יום עבודה של אבא שלי וראיתי שהם עייפים אז כאילו אל תגיעו, אני מבינה את הרצון הטוב אבל אין צורך להגיע לפה ולשדר עייפות ואמירות כאלה עוקצניות כגון: מצד אחד- "למה לשלם למוביל, אבא יעביר לך את המכונת כביסה", ומצד שני- "למה לא להוסיף כסף למוביל והוא ייקח את כל שאר השקיות שארזתם או הארגזים הנוספים"..
בעלי סגר עם חברת ההובלות, ככה שאני לא מעורבת מבחינת מה להעביר איתם וכו. פשוט אם נשאיר פה כמו שעכשיו, ממש קשה להתנהל, לכן אנחנו מעבירים בכוחות עצמנו.. חבר'ה מהישיבה באו לעזור קצת באחד מימי שישי ולקחו איתם לבית..
פשוט התחושה היא שאין את העזרה והאחווה, אין מי שיבוא ויציע לך שהוא יבוא לעזור אם צריך.. אני זוכרת שהייתי בשירות לאומי איך כולם עזרו אחד לשני, ונרתמו כשמישהו היה צריך משהו, כאילו זה אבד מהעולם, אנשים לא מציעים את עצמם.. מה קרה?! חבר צריך קצת עזרה אפחד לא יכול להושיט יד
אני לא מצפה לעזרה מאף אחד, אנחנו מסתדרים הכל בכוחות עצמנו, פשוט כאב לי, הרגיש לי שלאפחד לא אכפת מאיתנו, וגם אנשים שיודעים את המצב לא נרתמים לעזרה..
אולי זה נשמע שאני סתם מתבכיינת, אבל כל העומס והלחץ מסביב בהחלט מוסיף.. כמובן שבמקביל זה לחפש צבעי לבית, ולדאוג לנקות את שני הבתים ואין, פשוט אין סיוע ואין הירתמות לעזרה.. וכמובן עבודה וטלפונים וכו וכו היד נטויה ברוך ה'..
ניסיתי לתמצת בהכל, בכל זאת יצא ארוך, תודה למי שקראה.