פורום הריון ולידה (עמוד 2487)

זה פורום של היריון ולידה אבל ביניהם יש גם ימים אחרים

מעניין אותי לדעת - אלה שמפרידות מיטות כשאסורים

איך הילדים מקבלים את זה ומה הם חושבים?

שמעתי מחברה שהילדים דיברו  ביניהם ואמרו כשהם הפרידו -

"היום אבא ואמא ברוגז"...

היי לכולן,

אני בהריון ראשון בשבוע 22. מצטערת מראש אם השאלה קצת טיפשית.

הסתכלתי עכשיו במראה וקלטתי שכל הצד של הפטמה בחולצה רטוב.. אני מניחה שמדובר בסוג של הפרשת חלב..?

זה אמור לקרות בשבוע 22? יש סיבה לדאגה?

בנוסף... (ממש סליחה על הפירוט)

זה נראה כאילו אחד הורידים על השד ממש ממש בולט בצבע כחול\ סגול כזה (נראה ממש כמו אחרי מכה), קרה לעוד מישהי?

תודה רבה!

מאחר והמנהלים שלי בעבודה ראו שהתחלתי עבודה נוספת... הם שוקלים לפטר אותי 🙄🙄🙄🙄🙄

הם גם שומעים שאני מאוד נהנית מהעבודה החדשה, צוחקת כל היום

ולשאלה הרצינית, 

רק אני עובדת פה?

כאילו איך אתם מצליחות לתזז בין העבודה העיקרית פה בפורום

לבין העבודה המשנית XXX

המשך יום טוב, שמח ומצחיק

מאז הלידה קשה לי. ההתאוששות מהלידה הייתה קשה ומה שבא אחר כך הרבה יותר קשה.

הרגשתי בכלא, כולם ממשיכים עם החיים הנורמליים, בעלי בצבא, ההורים שלי עובדים, אחיות שלי עמוסות בלימודים ועבודה ואני תקועה לבד בבית עם תינוקת . ילדתי בתחילת החורף אז אפילו בקושי יכולתי לצאת לסיבוב עם העגלה.

אולי אני  הבעייתית כאן, אבל בסיטואציה ההיא לא היה לי חברות שיתמכו בי ויהיו איתי. גם החברות למרות שקפצו לבקר (וגם זה לא הרבה כי קורונה) עמוסות בחיים שלהן, עד היום אני מחכה שהחיים שלי קצת יחזרו וזה פשוט לא קורה. ב1 לספטמבר היא נכנסה למעון, התחלתי טיפה להתניע ובווום סגר.

לפני הלידה הייתי ממש חברותית, יוזמת, שמחה. היה לי מקצוע נחשב שהצלחתי בו. היום אני מרגישה שאני במקסימום צל של מה שהייתי. אמהות שכיף להן להיות בבית עם תינוקות בבקשה תספרו לי איפה אתן מוצאות את הכיף כי אני לא מוצאת.

יצא מזה שאני קוראת לעזרה. המון. המון. אבל לא בצורה בריאה, בעיקר מול בעלי.

קוראת לעזרה בצורה של עצבים על הילדה "אוף אני לא מאמינה שהיא עוד לא נרדמה (אחרי שעה של הרדמה) זהו התפטרתי! אני לא אמא שלה יותר!"

קוראת לעזרה בצורה של להתקשר אליו כמעט כל יום "איפה אתה עכשיו? מתי אתה חוזר?" (חוזר בשש וחצי שבע בערב)

קוראת לעזרה בצורה של לבכות לו שקשה לי ואני לא רוצה עוד ילדים. 

בשיחות כנות עם בעלי בימים האחרונים הוא העז להגיד לי דברים שהוא לא מעז להגיד לי כבר הרבה זמן. הוא אמר שההתנהגות והגישה שלי גורמות גם לו להרגיש בכלא. שכשהוא הולך לצבא אני גורמת לו מצפון על זה שהוא הולך ואני נשארת, שהוא עצבני ולחוץ מהדברים הנוראים שאני אומרת (שמאס לי מהבת שלנו ושאני לא רוצה עוד ילדים), שהוא עייף עייף עייף כבר.

בעוד שיחות ששהיו לי איתו (זה בעבר) הוא הודה שהוא פחות נמשך אליי מבעבר, שהוא יותר נמשך אליי כשאני שמחה וחברותית, ופחות כשאני עייפה, כבויה ועצובה.  זה שובר אותי.

עכשיו יש לו כמה ימים של חופש מהצבא, וחשבתי שנבלה אותם ביחד ואני כל כך צריכה את הביחד הזה אחרי הרבה זמן שהרגשתי לבד במערכה,  אבל הצורך שלו "ללכת על בייצים" לידי, והעצבנות והלחץ שלו, הורסים את זה.

אז אתמול אמרתי לו די. תלך תנוח. תעשה טיול של יום (זה אמנם הפרה של הסגר אבל הוא עושה את זה לבד ובמקום נידח). 

אבל בלב עדיין קשה לי לשחרר, למה מגיע לו ללכת לנוח כשלי אין אופציה כזו? השגרה שלו נשארה שלו, הלילות שלו נשארו שלו והוא זה שצריך לנוח??  קיצר כואב לי לפרגן לו.  

בנוסף לכל זה הפסקתי מניעה לאחרונה, לא מאמינה שאכנס להריון כי עדיין מניקה המון בלילות, אבל יודעת שיש אופציה כזו. למה עשיתי את זה? כי אני רוצה עוד ילד, כן כן למרות כל התחושות הקשות שתארתי, בלשון המעטה אגיד שלבעלי קשה להבין איך רגע אחד אני מפסיקה מניעה ורגע אחר אני בוכה לו שאני לא רוצה עוד ילדים, לעולם.  ניסיתי להסביר לו שהוא לא צריך לקחת את מה שאני אומרת כשאני בוכה/נסערת בכוונה הפשוטה של הדברים. על זה הוא אומר שהוא כבר לא יודע מתי ואם בכלל לקחת אותי ברצינות. בעקבות זה הבטחתי לעצמי שמולו אני לא אגיד דברים שאני לא מתכוונת אליהם.

משום מה לאחותי זה כן ברור מה עובר עליי שאני אומרת לה בבכי שאני לא רוצה עוד ילדים, אבל כידוע, "גברים דעתם כבדההה"

תודה לכל מי שהגיע עד כאן