בשביל דברים ששווים את זה??
אני כל כך סובלת עם ההנקה.
אני מניקה תינוק בן חודשיים ויש לי זרימה חזקה ומהירה להחריד. כל הנקה לוקחת שעות ויש רק תנוחות מאד מסוימות ומגבילות שאיתן אני יכולה להניק. התינוק יונק המון המון אויר וצריך כל כמה דקות להרים אותו לגרעפס. הוא מתעצבן ובוכה ואני כבר כל כך עייפה ויויודעת שאיך שסיימתי הנקה אחת כמעט כבר צריכה להתחיל את ההבאה. לפעמים הוא מסרב לינוק כי הוא מתעייף ובטראומה ואז אני צריכה להרגיע, לחכות. קיצר מעגל אימה.
זה לא היונק הראשון שיש לי איתו את זה ואני יודעת שזה מסתדר בסביבות 4-5 חודשים. בעלי מידי פעם מעיז להציע לי לתת בקבוק אבל אני כל כך נגד. אני מצליחה להניק למרחקים אחרי שההנקה מסתדרת וזה זה כל כך כיף לי ולתינוק. וכמובן כל הפן הבריאותי, רגשי ופיזי שאצלנו מורגש מאד.
אבל לפעמים בתוך תוכי בשקט בשקט מפנטזת על האכלות רגועות, קצרות וקלילות.
לעת עתה ההנקה, עם כל הקשיים, עדיין מנצחת בתחרות העלות מול תועלת אבל אני תוהה עד כמה החינוך שבו חונכתי בו לא מוותרים על דברים טובים גם כשזה כרוך בסבל מה, החינוך של לצלוח את הקשיים בעד כמעט כל מחיר, פה בעצם בעכרי.
נראה לי אבל שקצת עניתי לעצמי ובפנים יש גאווה ונחמה שאני לא מרימה ידיים במהירות.
אז אולי אני רק צריכה עידוד?