בס״ד
שלום לנשים היקרות, החכמות והמכילות שכאן,
שני נושאים ברשותכן:
אני בן אדם של בוקר. לאחרונה חזרתי לעשות משהו שהטיב לי המון בעבר וזה לקום ממש מוקדם, הרבה לפני שאר הבית. הזמן הזה, בו אני לבד, מחייה אותי ממש. זה חשוב לי מאד מאד כרגע, כי זאת תקופה שאני בבית עם תינוק ואחרת אני מרגישה ממש מחנק מלהיות כל הזמן לרשות הילדים. זאת הרגשה חזקה ששפיותי תלויה בזה. הבעיה היא שאני מוכרחת לישון מאד מוקדם כדי להצליח לקום. הנגזרת של זה היא שככה לא נותר לי פנאי לזוגיות. מה עושים כששתי האפשרויות הן ״שפיות״ מול ״זוגיות״? אשמח לעצות פרקטיות, בלי שיפוטיות בבקשה...
עם הילדים הקודמים נשארתי הרבה זמן בבית לפני שחזרתי לעבוד. נהינתי מהתקופות האלה, מלהיות עם התינוק ומקצב החיים הרגוע יותר, יחסית. עכשיו פעם ראשונה שהשהייה בבית כבדה לי. מכביד עלי שאני צריכה לקחת את התינוק האהוב איתי לכל מקום. אני מרגישה כמו אמא טרייה לילד ראשון שפתאום מתמודדת עם אובדן החופש. זה קצת הזוי ומפתיע כי לא זכור לי משהו כזה עם הקודמים. מה גם שב״ה הוא תינוק מתוק ונוח. עוברות לי בראש מחשבות על לשים אותו איפשהו אבל מיד הלב מתכווץ - כל-כך קטן וכבר לתת אותו למשהי אחרת? להפסיד את החודשים המתוקים האלה?
אשמח לתובנות, הסברים, עצות, חיבוק, עידוד, הזדהות, הכלה, בקיצור - מלא תגובות חמות... 😌
(4 חודשים אחרי לידה)
@נביעה מאד הזדהתי עם הרבה מהתחושות שתיארת בשרשור מלפני כמה ימים. פחות הקטע של חו״ל וכו׳ ויותר המקום התקוע הזה בין הרצון לטפל בעצמי בילדים שהבאנו לעולם ב״ה לבין ההרגשה שמשהו בי כמל. אני מאמינה שעוד נצמח מרגעי המשבר הזה אבל עד אז 😖.חזקי ואמצי!
נב: בבקשה לא לשים בראשי...
שלום לנשים היקרות, החכמות והמכילות שכאן,
שני נושאים ברשותכן:
אני בן אדם של בוקר. לאחרונה חזרתי לעשות משהו שהטיב לי המון בעבר וזה לקום ממש מוקדם, הרבה לפני שאר הבית. הזמן הזה, בו אני לבד, מחייה אותי ממש. זה חשוב לי מאד מאד כרגע, כי זאת תקופה שאני בבית עם תינוק ואחרת אני מרגישה ממש מחנק מלהיות כל הזמן לרשות הילדים. זאת הרגשה חזקה ששפיותי תלויה בזה. הבעיה היא שאני מוכרחת לישון מאד מוקדם כדי להצליח לקום. הנגזרת של זה היא שככה לא נותר לי פנאי לזוגיות. מה עושים כששתי האפשרויות הן ״שפיות״ מול ״זוגיות״? אשמח לעצות פרקטיות, בלי שיפוטיות בבקשה...
עם הילדים הקודמים נשארתי הרבה זמן בבית לפני שחזרתי לעבוד. נהינתי מהתקופות האלה, מלהיות עם התינוק ומקצב החיים הרגוע יותר, יחסית. עכשיו פעם ראשונה שהשהייה בבית כבדה לי. מכביד עלי שאני צריכה לקחת את התינוק האהוב איתי לכל מקום. אני מרגישה כמו אמא טרייה לילד ראשון שפתאום מתמודדת עם אובדן החופש. זה קצת הזוי ומפתיע כי לא זכור לי משהו כזה עם הקודמים. מה גם שב״ה הוא תינוק מתוק ונוח. עוברות לי בראש מחשבות על לשים אותו איפשהו אבל מיד הלב מתכווץ - כל-כך קטן וכבר לתת אותו למשהי אחרת? להפסיד את החודשים המתוקים האלה?
אשמח לתובנות, הסברים, עצות, חיבוק, עידוד, הזדהות, הכלה, בקיצור - מלא תגובות חמות... 😌
(4 חודשים אחרי לידה)
@נביעה מאד הזדהתי עם הרבה מהתחושות שתיארת בשרשור מלפני כמה ימים. פחות הקטע של חו״ל וכו׳ ויותר המקום התקוע הזה בין הרצון לטפל בעצמי בילדים שהבאנו לעולם ב״ה לבין ההרגשה שמשהו בי כמל. אני מאמינה שעוד נצמח מרגעי המשבר הזה אבל עד אז 😖.חזקי ואמצי!
נב: בבקשה לא לשים בראשי...
.
)
לעיתים יש בי כפייתיות וספקות חוזרים, לא חושבת שברמה שצריך טיפול כרגע, אבל בנושא של הריון שמחכים לא (ואפילו אם לא הרבה זמן ב'ה) הפקפוק העצמי בודאי יותר חזק ואפילו אחרי שהבדיקה יצאה חיבית ובדיקת דם ועדיין קשה לי להאמין לכל הטוב אשר גמלני.
.