בס"ד
משבוע 39 מרגישה צירים כל ערב.
כל ערב אני אומרת לעצמי- הנה הנה זה אוטוטו מגיע! אבל לא... הולכת לישון וקמה בבוקר לעוד יום חדש ויפה בלי חצי ציר.
קשה לי, כואב לי, כבד לי- אבל ממש.
מגיע לתל"מ, מגיעה למרפאה למעקב הריון.
מוניטור- אין שום פעילות רחמית. גורנישט!
מדכא משהו..
ואני יודעת שזה בן ואני אומרת לעצמי- רק לא ללדת בשבת, רק לא בשבת, רק לא בשבת!!!!
ועוברת השבת ואני נושמת...
וכל יומיים מתייצבת למוניטור, אולטראסאונד, ואין כלום...
עושה רפלקסולוגיה, הליכות עיסויים ומה לא ופשוט לא זז!!!
ואני כבר ההורמונים שלי משתוללים... ונמאס לי מכל השאלות של ה"את עדיין פה"? ו"לא נמאס לך"? וכל השאלות המעצבנות האלה...
ועוד שבוע, כבר שבוע41 והרופא מציע סטריפינג ואני מסרבת כי אני מפחדת. הרופא מתחיל להלחיץ כי העובר נראה לו גדול (בא"ס היה קטן יחסית אבל הוא חשב גדול לפי הערכה ידנית) ואני רק מתפללת שיהיה טבעי..
ביום שני שבוע 41+4 הלכתי לרפלקסולוגית בכירה ממש שיש עליה מלא המלצות. עשתה לי טיפול פעמיים!!! לא זז. כבר נכנסתי לדיכאון... (הלכתי יומיים ברצף וזה ממש מוזר שלא זז שם כלום...)
רביעי ממש בכיתי כל היום, אמרתי לבעלי שאם לא מתפתח כלום הלילה הולכים לחדר לידה לקבל זירוז! כבר לא אכפת לי כלום..
ואומנם לא התפתח, חמישי (41+6) שלחנו את הילדים למסגרות ועלינו לרכב. הגענו לחדר לידה ואני די רועדת אבל סבבה.... שוב אולטרסאונד, מוניטור, שאלות שלא נגמרות ואני סבבה..
חשבתי שזירוז זה נורא מהר אבל מסתבר שלא. הרופא שם לי פרופס ואמר שזה יכול לקחת עד 24 שעות שיתפתח משהו.
מה 24 שעות??? חשבתי שעה שעתיים ויש צירים!!!
ויום חמישי, למחרת שישי, וכבר הזכרתי שאני לא רוצה ללדת בשבת...
בודקים אותי, פתיחה 1 מחיקה 70%. אז הרופא שם את הפרופס בשעה 13:45.
בנתיים אני בחדר לידה בלי לידה... צחוקים עם בעלי והמיילדות שמידי פעם נכנסות, שמים מוזיקה אוכלים קטעים...
בשעה 18:00 אמרתי לבעלי שנראה לי שזה יקח עוד זמן ושילך קצת לילדים בבית, יארגן אותם ויחזור.
הלך..
בשעה 20:00 אני מתקשרת אליו ואומרת לו שיש התחלה של צירים ושיצא... כיף!!!
הוא יוצא..
אני בנתיים נכנסת למקלחת, איזה כיף זה!!!! איזה שעה וחצי הייתי שם. הוא מגיע ואני מזכירה שמות לתפילה. כל פעם שיש ציר אני מכוונת את הזרם לבטן וזה ממש מקל...
נשארת עוד איזה שעה שעה וחצי שם וזה ממש עוזר. כיף. שמה לי מוזיקה ושירים שאני אוהבת...
המיילדת מוציאה לי את הפרופס...
כשהצירים מתחזקים אני קוראת למיילדת ובטוחה שיש התקדמות משמעותית!!!
בשעה 22:45 בערך היא אומרת לי שיש לי פתיחה 4. האמת, התאכזבתי.... כל כך הרבה זמן וכואב ורק פתיחה 4??? מה נסגר??
נכנסת שוב למקלחת... והכאבים מתגברים!!!
בשעה 23:25 בערך כבר ממש כואב לי ואני חוזרת למיטה ומתלבטת איזה משכך כאבים לקחת. לא רציתי אפידורל, אמרתי אנסה טישטוש. כואב לי!!! המיילדת באה לשים לי טישטוש.
מרגישה התקדמות בכאב שאי אפשר לתאר.... המיילדת אומרת לי "וואו קפצת לפתיחה 8!!!"
כיף... אבל כואב כואב כואב!!!! הטישטוש מתחיל להשפיע ואני מרגישה את שיאו של הציר... אבל שיא שיא!!! כואב למות!!!!
אני אומרת לה "אני מרגישה שצריך ללחוץ!!"
אבל לא הגיוני אני בפתיחה 8 ...
היא אומרת לי "זה בסדר את בפתיחה מלאה!"
לוחצת פעם ראשונה אין כלום...
פעם שניה הראש יוצא
פעם שלישית הגוף מחליק החוצה.
בבת אחת הכאב נפסק.... הבכי הטהור שלו נשמע...
בשעה 12:10.
זה בגדול. הייתי ממש מטושטשת ולא זכרתי את כל הפרטים. בעלי עדכן אותי..
זה הסיפור שלנו.
היה טוב לכתוב אותו....
כיף להיות אחרי, תודה לבורא העולם!