הי בנות,
בטוחה שהשאלה הזאת נדושה כאן....
יש לנו בבית שתי קטנים בני 3 ו4
שמאד מאד מחכים לתינוק (מדברים על זה בכלליות כבר שנה פלוס)
הם יודעים שאנחנו מאד מתפללים שיולד לנו תינוק
ומתפללים על זה בעצמם.....
אני כמעט שבוע 27 וכ"כ רוצה כבר לספר להם
מתלבטת האם זה לא מוקדם מדי? אין להם הרי פרופורציות של זמן...
מלכתחילה חשבנו לחכות לתחילת תשיעי (בד"כ יולדת בסוף++)
זה לא מאוחר מדי?
אציין שהם לא מבחינים בבטן ואין להם בכלל מושג שהתינוק נמצא בבטן של אמא לפני שהוא נולד 
במיוחד שההריון הזה הגיע אחרי הפלה,
אמרנו להם שקצת כואבת לאמא הבטן,
רק שבר"ה הקטנצ'יק מספר לחמותי שאמא חולה בבטן.....
תודה לכולן על התגובות!nick_newעזרתן לי מאד 
לא יכלנו להתאפק....
אז סיפרנו להם בערב סוכות,
היה מרגש כ"כ לראות את השימחה שלהם , הם רקדו והתחילו להתחבק ביניהם
לקחתי מכאן עיצות טובות וננו להם יעדים שצריך לחכות לחורף ולחנוכה ופה ושם.
תודה לכולכן.
מק"רכמה טוב שנפגשנוחושבת שמי שלא שם לב בגיל 7 הוא היוצא דופן... אבל זו דעתי..
קדם כל הם מאוד קטנים ואין תחושה של זמן , לכן כדאי לחכות ...
ודבר נוסף כאשר צצה הבטן , לפני שאנשים שואלים /שאתם מספרים למשפחה וחברים.
כדי לספר להם , עדיף שהם ישמעו מכם ולא מהסביבה.
קחי בחשבון שכאשר הילדים יודעים אז גם הסביבה יודעת .
(מספרים בגן ,לחברים, מפטפטים ...ילד לא יודע לשמור סוד).
דרך אגב לא קראתי את כל התגובות.
בהצלחה
אני רושמת את דעתי לטובת שאר הנשים:
מתי?.חודש חודשיים לפני להתחיל לטפטף
איך??ויש ספר ישן הולך להיולד לי אח חדש
או שתמציאו אותו
סמיילי צהובטוווליי
לקראת לידה שניה, הריון לא קל, מרגישה הרבה יותר כבדה מההריון הראשון. צירים מוקדמים כבר מחודש חמישי כל פעם שאני מתאמצת אז מאד משתדלת לא לעשות מאמץ, ובאופן כללי הרבה תופעות מציקות שמכבידות על התיפקוד..
באופן כללי הייתי מאד בעניין של להכין את עצמי ללידה פעילה כמה שיותר. בעקבות הלידה הראשונה בה הייתי פסיבית לגמרי, שכבתי על הגב, עם אפידורל ובסוף גם 'זכיתי' לוואקום ותפרים נוראיים, החלטתי שהפעם אני אהיה בעמדת חוזק, אקטיבית, אקדם את הלידה בעצמי. עדיין תכננתי לקחת אפידורל ולכן ביררתי איפה אפשר גם לקחת אפידורל וגם לזוז בלידה והחלטתי ללדת בעין כרם.
הלכתי לדולה להכנה לקראת הלידה כדי להכיר תנועות שמקדמות את הלידה ותנוחות לידה אחרות משכיבה כי ידע הוא כוח וכמו שכתבתי היה לי חשוב לשלוט במה שקורה (לא בקטע של מלחמות מול המיילדת, פשוט לדעת מה טוב ומה מקדם..). ואכן בדיעבד הפגישה הזאת של השעה וחצי עם הדולה ממש עזרה לי להגיע ללידה מוכנה כמו שרציתי.
התאריך המשוער: יום טוב ראשון של פסח. את הקודם ילדתי בשבוע 42, וברור לי שגם הפעם אגיע רחוק..
בפורים אני כבר בקושי זזה, הולכת ממש לאט כדי שלא יהיו התכווצויות, כל עליה קטנה נראית סוף העולם. ובכל זאת ממשיכה לנסוע לאוניברסיטה ולעבודה מעשית כרגיל.
לפני פסח עושים חושבים האם להכשיר את הבית או לא. מחליטים שאין לנו חשק להיות שבוע אצל ההורים, ומכשירים את הבית.
ליל הסדר, אנחנו אצל ההורים שלי. הכל כרגיל. אני קמה בבוקר עם כאבי בטן, אבל אני מייחסת את זה לארבע כוסות ולמצות.. נכנסת לשירותים, מתרוקנת, ועדיין כאבים. פה חשדתי. התחלתי לעקוב ושמתי לב שהכאבים באמת באים והולכים וכמו צירים יש התחלה, אמצע וסוף לכל ציר. בעלי בדיוק מתארגן לתפילה ואני אומרת לו שנראלי התחילו צירים. הוא מתרגש ומתלבטים אם שישאר או ילך לתפילה ואם יהיה משהו אז נקרא לו. החלטתי שילך כי בינתיים הצירים ממש לא סדירים. ביקשנו מאחי הקטן שלא ילך לתפילה כדי שאם יהיה צורך הוא ילך לקרוא לבעלי. אני מסתובבת בבית עם צירים, אחים שלי מסכנים לא ידעו איך לאכול את זה 
כל פעם שיש ציר עושה סיבובי אגן ונשענת על הקיר. לא כאב יותר מדי..
ב9 בערך זה כבר יותר רציני, הצירים מצטופפים ואני מבקשת מאחי שיקרא לבעל. בעלי חוזר ואנחנו מתחילים להתארגן. תכננו להזמין מונית של גוי, אבל אבא שלי אומר שעדיף אמבולנס, אני קצת נלחצת מהקטע שכל השכנים יראו אותי עולה לאמבולנס. ואז מחליטה שזה דבילי לחשוב על זה ומה אכפת לי.. אבא שלי מברך אותי בברכת כהנים (זה היה מאד מרגש), ואנחנו יורדים לאמבולנס, בעלי, אמא שלי ואני. כשמגיע האמבולנס הפרמדיקים אומרים לי לשכב על האלונקה, ואני אומרת להם שאני מרגישה סבבה ורוצה לשבת על הספסל שלהם (מצחיק אותי לחשוב על זה אחרי שראיתי איך הם מיטלטלים בדרך לעין כרם). הם קושרים אותי באלונקה וכל הדרך במקביל לתזמון צירים הם לא מפסיקים לחפור לי באלפי שאלות לא רלוונטית שהם צריכים למלא בטפסים שלהם. מתישהו שאלתי את הפרמדיק אם זה נצרך כי עכשיו חג וכו', הוא טען שכן אז זרמתי..
מגיעים לבי"ח, ציר כל 4 דק בערך. הקבלה ריקה, הכל שקט, בוקר של חג. כולנו בלבוש חגיגי. היה משהו מאד רגוע באווירה, שקט כזה, השרה עלי רוגע. בקבלה מוניטור, בודקים פתיחה- פתיחה 4! ועדיין הצירים לא מאד כואבים. מכירים לי את המיילדת שלי שלוקחת אותי לחדר לידה. היא שואלת על אפידורל ואני אומרת לה שבינתיים לא כואב לי כל כך ואולי אחר כך. אני נכנסת למקלחת, וזה היה פשוט מדהים!! לא הרגשתי שום ציר! זה היה ממכר, שמתי את הזרם על האגן ושרתי לי שירים מרגיעים. הכל היה כזה רגוע..אחרי חצי שעה בערך יצאתי כדי לבדוק פתיחה כי במקלחת לא מרגישים ופחדתי שתהיה התקדמות גדולה ולא אדע. פתיחה 8! עוד פעם המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל ואני ממש מתלבטת. מצד אחד הצירים ממש נסבלים, אני מרגישה שאני מתמודדת איתם מעולה, ומצד שני פוחדת מההמשך. המיילדת אומרת לי שאף פעם היא לא ראתה מישהי בפתיחה 8 מנהלת איתה כזאת שיחה שקולה היא אומרת לי שלבת שלה היא היתה ממליצה כבר לא לקחת אבל ההחלטה היא שלי. היא יוצאת לכמה דקות וכשהיא חוזרת היא אומרת שהמרדים בניתוח אז אין התלבטות. עוד לא ברור לי אם זה היה תרגיל או לא, בכל מקרה זה הוריד ממני את ההתלבטות וזה הקל עלי מאד..
אני נכנסת למקלחת שוב והפתיחה מתקדמת לפתיחה מלאה אבל הראש עוד קצת למעלה. אני שואלת אותה איך אני יכולה לגרום לו לרדת, מבקשת שתראה לי תנועות שעוזרות לזה. אמא שלי מפרגנת לי כל הזמן איזה מדהימה אני שאני ככה מתמודדת עם הצירים ועוד מבקשת תרגילים, וזה ממש מחזק אותי. אני מנסה כל מיני תנוחות, נאחזת במוט מעל המיטה, כורעת על שש, יורדת לכדור פיזיו. אני מרגישה מעולה, מאושרת מהכוחות שלי ומהשליטה שלי במצב. בעלי קורא תהילים בחוץ ואני מרגישה את התמיכה שלו מרחוק.
אני מנסה לנצל כל ציר כדי להוריד את הראש של העוברית המתוקה שכבר תגיע. ואז—פוקעים המים, ופתאום הצירים נהיו כואבים הרבה יותר. אני נזכרת בלידה הראשונה שהתחילה בירידת מים ומבינה שאז הצירים כבר מההתחלה היו כאלה כואבים בגלל זה.. ומתחילים בלחיצות בשכיבה על הצד. בשלב הזה הכאבים כבר ממש חזקים ואני רק רוצה שהיא תצא כבר. כשהראש מתחיל לבצבץ שורף לי בטירוף, אבל אני כל הזמן מנסה לרכז את כל כוחותי בלחיצות אפקטיביות. מדי פעם אני חושבת לעצמי 'איזה מגניב שאני יולדת בלי אפידורל, בחיים לא חשבתי שזה יקרה!' כמה צירים כואבים והראש של הנסיכה בחוץ. ג'ינג'ית!! לרגע חשבתי שכולה בחוץ עד שנוכחתי באכזבה שכל הדבר הזה היה רק הראש.. אזרתי כוחות מחודשים ולחצתי עוד כמה לחיצות כואבות. להפתעתי (ולהפתעת בעלי שהיה בחוץ) גם צרחתי כמה פעמים. אמא שלי כל הזמן החזיקה לי את היד ועודדה אותי. וזהו, ב12:30 הנסיכה היתה בחוץ. קיבלתי אותה עטופה, רטובה וחמימה לזרועותי, והסדרתי את הנשימה. בעלי נכנס וזה היה רגע של אושר צרוף. הייתי בהיי מטורף. הרגשתי טוב, הייתי מאושרת מאיך שהלידה עברה בצורה כלכך רגועה ופעילה. הקטנטונת (שלא יצאה כלכך קטנטונת- 3.5..) ינקה בשקיקה ונשארה עלי עוד הרבה זמן. המיילדת שאלה אותי אם אני רוצה לחתוך את חבל הטבור, בהתחלה אמרתי שכן, אבל אז נזכרתי שחג ולא הייתי בטוחה שזה מותר, וזה לא נראה לי פיקוח נפש, וגם זה פתאום היה לי מפחיד לנתק אותה ממני בעצמי, אז אמרתי למיילדת שתחתוך בעצמה.
עד כאן הלידה המהממת והמושלמת
ואז- התחיל פרק ב' המבאס של הלידה. הדימום לא הפסיק. הייתי בסרט הזה גם בלידה הקודמת וזה היה נורא. כבר אין כוח להתמודד, השקעתי את כל הכוחות בלידה ולא התכוננתי לזה שיכאב לי עוד.. המיילדת אמרה שיש רק קרע קטן שיתאחה לבד, אבל אז בגלל הדימום החליטו לתפור אותו. משום מה זה לקח המון זמן. ועדיין הדימום המשיך בכמויות. הזריקו לי פיטוצין, לחצו לי על הרחם, כאבי שאול. עוד פעם פיטוצין, וכו' וכו'. בכיתי כמו ילדה אומללה, לא היה לי כוח להתמודד. כל הלחיצות על הבטן הרגו אותי. ומה ששבר אותי- שמו לי קטטר. זה פשוט שבר אותי! הרגשתי כלכך טוב אחרי הלידה, חיונית, בריאה, ופתאום הופכים אותי לחולה סיעודית שלא יכולה ללכת לשירותים לבד. התחלתי לבכות בלי שליטה, ומיילדת מעצבנת שהגיעה אחרי ההחלפת משמרות (מזל שלא היתה לי בלידה!) כל פעם אמרה לי 'למה את בוכה? את נראית ממש טוב! הכל בסדר בובל'ה'. ידעתי שאני חיוורת כמו הקיר ונראית רע, אז זה רק עיצבן אותי. אמא שלי האכילה אותי והשקתה אותי ובאמת הרגשתי סיעודית. ככה הייתי 6 שעות בחדר לידה אחרי הלידה, עד שב"ה הדימום פסק והעלו אותי למחלקה על מיטה. אמרו לי שאסור לי לקום עד מחר וממש ממש התבאסתי. אח"כ באה אחות ג'דה כזאת ואמרה לי 'יאללה, קומי להתקלח!'. אמרתי לה מה שאמרו והיא התעצבנה עליהם שהם מדברים שטויות ואני לגמרי יכולה לקום ולהתקלח לבד. היא לא נתנה לאמא שלי לעזור לי להוריד את הבגדים ולהתארגן. זה היה לי ממש טוב, החזיר לי קצת את תחושת העצמאות שאיבדתי.
לסיכום החוויה, הלידה היתה מדהימה, היא העלתה לי את הביטחון בעצמי, לא האמנתי שאי פעם אלד בלי אפידורל ויהיה נסבל. עשיתי עבודה עם עצמי לזכור את החלק הראשון והיפה ולשכוח את החלק השני והמבאס. ב"ה העיתוי היה ממש מדהים. ללדת בחג זה דבר מיוחד, גם השקט, אף אחד לא מפריע, יש זמן להיות קצת לבד אחרי הלידה וגם המשמעות של ללדת בחג, הרגשה מרוממת.
והיום הבובה בת חצי שנה, עדיין ג'נג'ית ושמנמונת לא קטנה..
תודה למי שקראה והשתתפה בחוויה שלי 
לאו דווקא ג'ינג'יות .
מכירה מישהו שחור שיער - פחם ממש - אבל מבחינת מבנה האישיות, יש לו קווים דומים עם טיפוס הומאופתי שנטיה לאדמוניות היא תכונה מובהקת שלו.
אנחנו מורכבים מהרבה תכונות, ולפעמים מה שנמצא בגנטיקה בשילוב עם הטיפוס הזה, זה רק הנטיה לדימום.
לדוג' זה בחור שנוטה לדמם מהאף הרבה.
עדיין זה נשמע לי מתאים.
וסת ראשונה אחרי לידה בד"כ ארוכה ואינטנסיבית יותר מוסת רגילה.
ממליצה לעקוב אחרי הפרשות, אם תזהי ביוץ תוכלי להתכונן אליה.
חברה עברה אצלה לידה שקטה (בחודש שמיני) באופן פרטי ולא מסיימת לשבח ולהלל.
על המקצועיות, על היחס.
ואין לי מידע לגבי לידת ויב"ק.
וסליחה על ההקשר.
בעז"ה בקלות בידיים מלאות!
ואני יודעת שבביקור חולים מאוד טובים בזה ולא ממהרים לשום מקום
הכי כדאי ללכת לבתי חולים ולשאול.יש להם את המומחים שלהם
ממליצה מאד על ד"ר פלוטקין משערי צדק, לקחתי אותו לפני חודש ללידת ויב"ק והוא היה מצוין!!
לא יודעת אם זה רלוונטי אבל המחירים של רופאים פרטיים בשערי צדק נמוכים בהרבה מעין כרם....
בהצלחה רבה
רופא מדהים
רגיש וסופר מקצוען, עשיתי את ליווי ההריון אצלו,
ביצענו אצלו גם הליך פולשני מסוים במהלך ההריון, מנסיוני , הוא לא דוחף לעשות דברים שלא צריך
באמת אחד הרופאים המעולים!
אם זה יגרום לך לגודש ויש לך נטייה לדלקות, אני די בטוחה שיתירו לך לשאוב. אם יתירו גם להשתמש בחלב אחרי או שתצטרכי להשחית אותו, אני לא בטוחה, אבל חשוב לברר גם את זה, ולתת לרב את כל הנתונים. אל תניחי מראש שאסור.
היא לא מגיעה לתינוק
רק אמונהאז אם זה ורידים יש מומחה לכלי דם והוא אמור לבדוק
אני לקחתי משהו הומפאטי לורידים והועיל
היה ךי ברגל ממש חמורים)
לא הלכתי לרופא
למי הלכת בסוף לבדוק?
ולכן הדבר היחיד שיעזור זה מנוחההיתי מציאה לך משחת ארניקה היא טובה לכאבים כאלו
וגם לקחת הומופאטיה-אני לקחתי לורידים(קניתי בבית מרקחת הרנוף(
ועזר לי מאוד.
ו
תבדקי על החזיות שיש לך, תמיד כתוב 34/75..
לעומת זה B/C לא ברור לי, אולי זאת איזה מידת ביניים. האם מדובר בגוזייה? או משהו רך ולא חזק יחסית? כי אז יותר הגיוני שיחברו יחד שתי מידות. אחרת זה לא ברור.
זה נראה לי מתאר גודל לא מידה
כאילו קוטר של השד או משהו
שירקיפתחתי ניק חדש בגלל רגישות הנושא...
אני בחודש תשיעי
כבר מחודש חמישי בערך ממש קשה לי שבעלי נוגע בי. חוסר חשק לכל הקשר המיני. וגם לסתם מגע.
בהריונות קודמים לא היה לי את זה
והבעיה שזה הולך ומחריף.
המגע נהיה לי יותר ויותר לא נעים לפעמים עד כדי כאב.
בעלי הכי חמוד ורגיש בעולם ומבין את הקושי ולא נוגע במקומות שיותר רגישים גם כשאנחנו ביחד- אבל זה עדיין לא עוזר
גם החיבור עצמו לא נעים לי בכלל בכלל. וזה באמת הולך ונהיה גרוע משבוע לשבוע.
אני כל ערב מתפללת שהוא לא ירצה.
ופשוט לא נעים לי ממנו. רוצה שיהיה לו טוב אבל לא מסוגלת
השבוע ממש חשבתי שזה בניתוק גמור מהנפש והרצון שלי. מבטיחה לכן שהמילה אונס עברה לי בראשץ אפילו שבאמת הוא כל כך עדין ושואל ורוצה שיהיה לי נעים.
אני זורמת כי לא רוצה לפגוע בו (גם ככה המינון של הקרבה ירד מאד מאד בחודשים האלה בגלל זה)- אבל בפועל סובלת ממש מהרגע שזה מתחיל עד שזה נגמר.. תמיד מתפללת שהילדים יתעוררו פתאום ומשהו יעצור את זה. או נכנסת מהר למיטה ועושה את עצמי ישנה..
אני בוכה מזה בלי סוף ולא יודעת מה לעשות.
הקשר ביננו באמת טוב ב"ה. והוא מהמם
ועדיין שנינו סובלים. אשמח לעצות אם יש..
אני לא מספיק עם ניסיון (הריון ראשון), אבל יקרה- את בסוף!
עוד קצת ואת אחרי בעז"ה, ואז גם תהיה לך תקופה של הריחוק הפיזי שגם יתרום לעניין,
כבר תראי שתחכי לטבול אחרי הלידה
תכניסי לך לראש שזה נורמלי! נורמלי להריון ונורמלי בכלל!
ואל תכריחי את עצמך אף פעם, ציינת שבעלך מבין ורגיש, אז פשוט תגידי לו- אין לי כוח עכשיו.
וגם אם המינון ירד, זה המחיר שהם משלמים כנגד כל מה שאנחנו עוברות
ממני שהיה לה את זה עד למזמן, אמנם בחודשים הראשונים של ההריון, ועבר לה.
ולידה קלה ביידים מלאות בעז"ה! ושמחה ואושר מכל השפע שהקב"ה נותן לך.
לא כל אחת זוכה לבעל רגיש ומבין, נשמע שזכית, תנצלי את זה
בעיקר B12. יתכן שזה יספיק.
יש לזה טיפול הומאופתי, חבל להישאר בסבל.
ומרגישים אשמה בגלל זה. בהריון זה נראה לי קורה בגלל שילוב של הורמונים מטורפים וזמן כל כך ארוך שמותרים. למש
מזדהה עם כל מילה שלך. אני עוברת אותו דבר בדיוק.
מחכה כבר להיות אחרי...
בתור אחת שעברה את הסרט הזה כמה פעמים... רק אחרי 8-12 חודשים מהלידה החשק חוזר.... וחוזר חלילה...
זה מעגל החיים שלי.
לא הייתי כאן אי-אילו שנים, ובינתיים כנראה שהיוזר הקודם שלי הלך לעולמו...
הריון שלישי, אחרי בן ובת. כרגע בשבוע 9- אחרי שבאולטרסאונד ראו דופק וכ'.
יש לי כמה שאלות שאני לא מרגישה בנוח לפתוח במקומות אחרים כי אף אחד עוד לא יודע שאני בהריון...
א. מתחילת ההריון הזה אני סובלת מכאבי בטן כמעט כל הזמן.
בימים הראשונים אולי זה היה כאבי השתרשות- ממש הרגשתי את הרחם וכל פעם שהתיישבתי הוא כאילו קיבל "מכה".
בזמן האחרון זה יותר כמו כאבים של בעיות עיכול- אבל ברור לי שזה קשור להריון.
יכול להיות שהרחם לוחץ על המעיים וכ'? שהגוף מסתגל לגדילה שלו?
זה נורמלי? יש צפי למתי זה עובר, או למתי צריך לשים לב כי זה יכול להיות סימן מחשיד?
ב. שני הילדים שלי נולדו גדולים מאוד (הבכור קצת מעל 4 ק"ג, הקטנה 4.7 ק"ג- בלידות רגילות).
הייתי מאוד רוצה למנוע מצב כזה הפעם אבל ממש לא אהבתי את חוויית הלידה עם פיטוצין שהייתה לי עם הבת (היא הייתה כבר בהריון עודף ולא הרגשתי תנועות).
יש אפשרויות טבעיות יותר לזירוז? ואל תגידו קיום יחסים כי זה הביא אותי לחדר לידה ואז הצירים נפסקו... וביליתי יומיים בבית חולים סתם.
בנוסף- האם יכול להיות שהייתה לי סכרת הריון או משהו ולא עלו על זה בהעמסת סוכר של 50?
ג. יצאה לי בטן ממש מהשבועות הראשונים- די מביך. האם זה אומר ששרירי הבטן שלי מאוד חלשים מההריונות הקודמים? יש משהו לעשות כרגע? הבנתי שעד שבוע 14 זה עוד בסדר לעשות כפיפות בטן וכאלה...
תודה בינתיים!
בשעה טובה!!לא עומדת בזה.
נמאס לי!
לא יודעת מה ואיך לפרוק את הכאבים והתסכול.
ה' רחמן רחם עלי לא מצליחה להישאר שפויה.
רעבה מאוד ועצבנית - אך לא אוכלת משעןת אחר הצהרים בגלל הכאבים של הצרבות הנוראיות
והחשש מלהקיא. לכן אוכלת רק בשעות בוקר וצהרים שעדין הגוף יכול לסבול את זה.
אין לי אוויר לנשום קשה לי לשכב.
מכל תנוחה שזזה במיטה לוקח כמה דקות טובות כדי להזיז את הגוף הלוויתני שלי.
הצלעות שלי קוראות הצילו הרחם נורא למעלה לכן קשה לי לנשום להשתעל ואפילו לצחוק.
מגרד לי כל הגוף- מעצבים.? מלחץ? לא יודעת !
מה יהיה? תן לי תשובה ברורה אני רק בוכה לא מסוגלת לעמוד בקללה
"הרבה ארבה עצבונך"
או יותר טוב סידן וגם גופרית?
תנסי עכשיו ללקק מעט גבינה לבנה.
אם הצרבת נרגעת מעט, תנסי גם לאכול חתיכה קטנה של כרוב או קולורבי - לפעמים זה מציל מעווית בוושט שעלולה לגרום להקאה.
לישון בישיבה כרגע - לפחות תנמנמי ותאספי כח.
לנשום - מחר בבוקר תאכלי בננה. ובארוחת צהריים תפ"א - הם עשירים באשלגן ויעזרו בענין הזה של האפשרות לנשום בקלות יותר.
תנסי מה שכתבתי, זו עזרה ראשונה. ואם יהיו לך עוד שאלות, אני אשתדל לענות.
חזקי ואמצי.
טמס כלל לא עוזר ולא מדגדג.
גבינה לבנה או יוגרט פצצת אטום לצרבת.
אני מנסה לישון על הספה אך מיואשת מאוד ורק בוכה וכמובן שלא יודעת איך אשרוד מחר בביה"ס.
בכל אופן אנסה מחר את הבננה , תודה רבה יקירהשת זמינה בשעה כזאת
עוזר פלאים!
ולא צריך כזה מינון (לפחות לא כל אחת...) אני שמה מעט סודה לשתייה עם מעט מים. רק כמה לגימות קטנות.
.לגבי סודה יש הבדל בין סודה מוכנה לאבקה? כיוון שהסודה לשתייה עצמה גם מגבירה לי
חבל לסבול סתם.
נשמע שאת בתקופה עמוסה נפשית,
תבררי על סדנאות לנשים בהיריון, אולי הרפייה או חוג מים,
אם אין דרך הקופה תלכי פרטי,
חבל לסבול, שווה להשקיע עכשיו במה שיעשה לך טוב ללנפש,
ותראי פלא תמצאי פתרונות גם לקשיים הפיזיים.
אפשר לנסות גם רפואה אלטרנטיבית,
ואם את עובדת אז תקחי ימי מחלה לצורך כך, זה טיפול בבריאות לכל דבר ואף חשוב יותר.
מתפללת עלייך שתמצאי בעצמך את הכוחות לעלות ולהתגבר.
הייתי מאוד רוצה ללכת לחוג מים הבעיה שאני עיפה גופנית ונפשית
ולהמשיך לעבוד אני חייבת כיוון שהמנהל שלי הוא דיקטטור אמיתי ולא מוצא חן בעיניו איחור אז כמובן שחיסור לא מענין ולא רוצה להתענייין.
ואם אוציא אישור ככה "ואצפצף" עליו הוא יתנקם בי בהמשך.
כיוון שכבר בחופש הוא הודיע לי שלמרות שאני מחזיקה כיתות ומסורה מאוד הוא לא רוצה לשות שינויים חדים בביה"ס והוא מתלבט אם לתת לי את החינוךכתה שלי או פשוט להיות מקצועית - מה שלא בא בחשבון מצידי.
ואיזה חודש את? עוד כמה זמן נשאר ללידה?
מבינה מאד את הקושי.
ברכה כ"כ גדולה מה' ולצידה - קושי אמתי ורציני.
בע"ה הכל יעבור עם הלידה.
כשיודעים שיש קו סיום זה מאד עוזר.
בהצלחה יקרה!
בשבת מתחילה שבוע 35.
והקו סיום שלי לא ברור לי כיון שאני תמיד יולדת ב42 ואני לא רוצה להאמין שזה יכול להימשך עןד חודש ו3 שבועות.
אני רוצה להאמין שה' יעשה לי נס ואלד ב36
למה את חושבת על כיוון רעלת?
גרד זה אחד מתופעות הלוואי בהריון, סבלתי מזה רבות.
לא כדאי להילחץ מיד שזה רעלת, תהיי במעקב על לחץ דם
אחרי ההריון הקודם, בו סבלתי מצרבות בלתי נגמרות.
לוקחים כדור בבוקר, והחיים יפים.
יום שאני שוכחת לקחת, אני מתחרטת בערב נוראות...
תודה רבה לכן יקרות פשוט אחיות אוהבות ומאוחדות.
אנימרגישה פה שכולנו משפחה.
אתן לא יודעות איך אני שמחה שב"ה כמעט וואין לי צרבות לא מאמינה.
כמובן שעדין לא העזתי לאכול דברים שמעוררים כמו עגבניה וגבינה לבנה בצל או חציל ועוד...
אך אכלתי אורז היום עם לאחר חודש וחצי שלא אכלתי.
וכן ירקות שהתגעגעתי והשתוקקתי אליהם.
ה' תודה רבה.
כאב לקרוא אותך בתחילת השירשור.
תודה לה' שמצאת פתרון.
תהני ממה שאת אוכלת. בתאבון 
.
mp3תרגישי טוב!
השאלה היא גם בכמות
וגם כמה פעמים ביום.
תודה רבה.
(כל פרוט על תזונה מעבר התקבל בברכה)
והוא מתעורר כל לילה ... (אני מביאה לו בקבוק מים כשמתעורר כדי שלא יתרגל לאוכל)
ואני רואה שהוא הרבה רעב,
כלומר מלא פעמים כל מה שמביאים לו לא מספיק
ואם אני מביאה לו עוד אז הוא נהיה רגוע
לכן מנסה להבין כמה אמור לאכול
קצת שמנמן נולד במשקל גבוהה יחסית
חברות,
רק רוצה להיות רגועה:
הקאתי הבוקר (אחרי המון זמן ב"ה שלא הקאתי), הקאתי פעמיים רצופות ובשתיהן הקאתי דם. (לא הרבה, אבל בפירוש דם, אדום, סליחה על התיאור).
זה תקין? שבוע 22.
תודה ויום נפלא
שעד לפני חודש וחצי, אולי קצת יותר, הייתי מקיאה המון, המון. ואף פעם לא הקאתי דם.
לכן זה היה נראה לי מוזר. במיוחד שזה לא היה אחרי הרבה הקאות.
קמתי עם בחילה, הקאתי פעמיים (עם דם) וזהו.
בגלל זה החשש עדיין מנקר בי, אם זה תקין או לא.
בכל מקרה, זה מעיד רק על פצע/גירוי בגרון? לא יותר מזה?
מישהי יודעת, מכירה קצת את הנושא והתחום?
אשמח לשמוע תובנות והמלצות...
הדקירה כפולה, התינוק מקבל כמות גדולה יותר של חומרים משמרים שהם הבונוס שבא עם כל חיסון, ומבחינת התמודדות מערכת החיסון זה לא באמת יוצר הבדל משמעותי.
מעתיקה (בדילוגים קלים) הסבר של מישהי חכמה מאתר אחר:
זה הולך ככה: מרגע הלידה, התינוק מקבל "בום" מאסיבי של חשיפה לחומרים ותאים זרים, חלקם מחוללי מחלות.
התינוק שלך נחשף לכמות כזאת של פתוגנים עד גיל חודשיים, שלקבל עוד חמישה בחיסון קטן עליו. חיסונים באמת לא מעמיסים על המערכת החיסונית - את צריכה לראות עם מה היא מתמודדת מרגע שהתינוק יוצא לאויר העולם. לא זוכרת את המספר המדויק של מיקרואורגניזמים - אבל זה לבטח אלפים, אם לא יותר, שהתינוק נחשף אליהם בשבועות הראשונים.
רובם ככולם, אגב, לא מזיקים, יש כאלה שחיוניים מאוד, יש כאלה ש"סתם", ויש ביניהם גם הרבה מזיקים, ומערכת החיסון של התינוק צריכה להתייחס לכולם, להגיב להם, לאסוף מידע, לשלוח אותו למרכזי מידע חיסוני בגוף (סליחה שאני לא זוכרת את השמות המדויקים, נדמה לי שזה תא B משהו) ולסווג אותם כמזיקים או לא-מזיקים. הרבה עבודה יש לה.
בהשוואה לזה, להתמודד עם עוד חמישה מחוללי מחלות - קטן עליה.
חלקית, זה קטן עליה בגלל שהיא עדיין מגובה בנוגדנים מגוף האם. הנוגדנים האלה עוברים בהריון לעובר, ונשארים שם כ- 4 חודשים עד שהם מתפוגגים. בזמן הזה יש יכולת למערכת החיסון התינוקית ללמוד את החומר ולהתחיל לפתח זכרון חיסוני בלי לסבול מהזיהום עצמו. על זה תוסיפי את הנוגדנים ושאר ירקות שבאים בהנקה.
... "האם אי פעם ראיתם מישהו שהתמודד עם יותר ממחלה אחת בו זמנית?" --- אנחנו כל הזמן מתמודדים עם עשרות מחוללי מחלות פוטנציאליים בוזמנית. אימונולוגיה בסיסית.
