אז, סיפור לידה שלי. שבוע 41 +2 ואין שום התקדמות . בארבע לידות קודמות תמיד הייתה לי מין הרגשה שמחר אני עולדת, עוד לפני צירים, הייתי אפילו חושבת שבא לי ללדת ביום מסוים ומרגישה שסידרתי את כל העניינים ומשחררת. הפעם אין שום הרגשה, לא מצליחה לשחרר. בדרך כלל אני מארגנת ארון לתינוק חדש בשבוע 36 והפעם עשיתי את זה רק בשבוע 39 . אז שבוע 41+2 , הולכת למוניטור, רופא לא מרוצה, עושה עוד פעם והוא עדיין לא מרוצה, בזמו של ציר נדומה דופק העלם. רופא נותן לי הפניה לבית חולים. חוזרת הביתה, מתארגנת, נוסעת לבית חולים. עושים מוניטור שמראה אותו דבר. אז עושים אולטרסאונד. רופא מציע זירוז. כלשונו עגשיו הכל בסדר אבל להתחייב שיהיה בסדר בעוד יומיים הוא לא יכול. אני נוטה להסכים . בעלי גם. הוא קצת בלחץ כי לחבר שלו הולד ילד בסוף שבוע 41 והיה חודש בפגיה. רופא מציע להתחיל עם בלון. אני מסכימה ואחרי זה עולה למחלקה. בלילה בלון יוצא. כל היום למחרת עושים לי הרבה מוניטור. מעצבן. בערב קוראים לי לפקיעת מים. רופא שואל האם אני לוקחת אפידורל בדרך כלל. לא. אז הוא מבטיח שישתדלו שיהיה כמה שיותר טבעי. פוקעים מים. הם מקוניאליים. מקוניאליים. עוד פעם מוניטור. מיילדת נחמדה מספרת שיש לה 4 ילדים ב6 שנים. בלי עין הרע. כל הכבוד לה. אחרי מוניטור חוזרת למחלקה. כעבור כמה שעות מתחילים לי צירים חזקים כל 7 דקות. אני קוראת לאחות, היא מציעה לחכות לכל 4 דקות ובינתיים לעדות אמבטיה. לא בא לי אמבטיה. כעבור 40 דקות יש צירים כל 5 דקות . אני קוראת לה עוד פעם. אומרת שאצלי כל חמש דקות זה לקראת הסוף. יורדת לחדר לידה. פתיחה 5. חשבתי שיותר כי ממש כואב לי. הולכת להחליף בגדים. מיילדת דואגת שהכל בסדר. כי בלידה שביעית פתיחה חמש יכולה תוך שנייה להפוך לתינוק. אני יוצאת. ומיילדת עם עוזרת שלה מנסות לעשות לי מוניטור העמידה. מיילדת מציעה לנסות גז צחוק. אני מסכימה והיא הולכת להביא. כשהיא חוזרת היא שואלת אם יש לי לחצים. יש לי. עולה למיטה וראש יוצא. כז צחוק ומוניטור כבר לא רלוונטי. עוד לחיצה ותינוק יוצא. הפעם הקפדתי לקחת ברזל וכמעט אין דימום. 39003. בעלי שואל האם הכל בסדר . אכן הכל בסדר. תודה לה'.
).
.
.